מה שעולה

אתה מצליח, אתה מטפס, אתה משקיע וזה הולך לך. אתה במומנטום היסטרי. מי יעצור אותך? כן, אנחנו יודעים, אתה גם מוכן להודות שיש לזה מחיר. אתה עובד כל כך קשה, מקריב הרבה קורבנות בדרך, הלכה לך איכות החיים. אבל עזוב, אתה מדבר על המחיר הבנאלי. בזמן שאתה משלם את המחיר הזה, כל אותה עת, מתנפנף מעל ההישגים שלך גם תג מחיר אחר. סמוי מן העין. מן העין שלך, בכל אופן. בטח אין לך מושג, מה יכול להיות רע בלהצליח. אבל באיזשהו שלב אתה עשוי להבין. זה כל כך מצליח, מה שאתה עושה, שאתה צריך קצת לוותר על עצמך בדרך. על מי שהיית. משהו משתנה בך, אפילו שנדמה לך שלא. אתה בטוח שאתה אותו דבר כמו קודם, אבל משהו הולך לאיבוד, משהו אחר מסתפח. לאו דווקא משהו טוב.

עצרת רגע לשאול, מה זה עושה לך? בזמן שאתה כל כך מרוצה ומתפוצץ מתחושת חשיבות עצמית, משהו משתנה במשוואה, ביחסי הכוחות, בינך לאנשים סביבך, בזוגיות שלך. הליבידו שלך מנותב עכשיו אולי טיפה אחרת. הוא מושקע בדברים אחרים. אתה שואב כל כך הרבה סיפוק מהעבודה, גומרים עליך את ההלל. עם מה זה משאיר אותך כשאתה בא הביתה? אולי זה מתחיל להיות משעמם, לא מספק, לא מספיק מגרה. מה יכול להתחרות עם מה שאתה מקבל בקריירה. מצליח לך? מישהו משלם על זה מחיר. עכשיו פשוט שמור על עירנות. גם ריסון עצמי לא יזיק. יש לך עם מה להתמודד. כדי שלא תצטרך לשלם את המחיר המשני, האחר. נסה לא לפתח פתאום רתיעה עזה מצניעות. אל תאבד את הרגישות, אל תיאטם. תהיה קשוב, אבל לא קשוב מדי. אומרים לך כל הזמן כמה שאתה גדול? תרגיע. אל תיגרר לחשוב דברים יותר מדי טובים על עצמך. זה לא הזמן. זה אף פעם לא.

אחרי שנפל ממרום מעמדו, הוא נעטף תובנות למכביר. השיעור שלו היה חזק. כבר לא בער בו הדחף לכבוש. הספיק לו ממערכות גדולות ותובעניות תחת זרקורי העיתונות. כשהפסיק להיות 'המנכ"ל הגדול', הוא הוכה בתדהמה. "למדתי שאין חברים. כל אלה שהיו חברים שלי במשך שנים, היו כדאיניקים. הם היו בקרבתי כשהיה כדאי להם. זו האכזבה הכי גדולה בחיים שלי. אין חבר אחד מתוך כל אלה שהיו איתי שנשאר חבר שלי. אין אחד!". לאן נעלמו כל החברים שהרעיפו עליו מחוות סגידה כשהיה בצמרת הפירמה?

"לא ביקשתי מהם כסף, לא ביקשתי כלום. אבל לא קיבלתי מהם אפילו טלפון. כוס קפה, זה מה שחיפשתי. פתאום אני צריך להתקשר 20 פעם כדי לקבל תשובה מחבר". הוא, שהיה מוזמן כל השנים לכל אירוע עסקי, ובכל כנס מקצועי התהדרו בו, הפסיק בבת אחת לקבל הזמנות. כל אלה שרצו להתחכך בו, לשאוב ממנו השראה, ניערו חוצנם ממנו. פתאום, מהמקום של פוסט המנכ"לות הוא מגלה: "הייתי מנכ"ל גדול, אבל עבד של כולם. של הספקים, של הלקוחות, של הבעלים". הוא יודע, בדיעבד, לחשב לא רע את המחיר הזה באיכות החיים שעלתה לו ההצלחה, התואר, המעמד. הוא בטוח שיחד עם אבדן המעמד, אבדו החברים. אבל פה הפספוס. החברים שלו, אלה שכבר לא עוברים לידו לדום מתוח, יודעים לשרטט נראטיב אחר. הם עזבו, בטח. כי כשנשאר בלי התפקיד, הוא נשאר בלי כלום. עוד הרבה קודם, הוא הפסיק להיות בנאדם. הוא ראה את עצמו מנכ"ל גדול. הם ראו איש שהשתן שעלה לו לראש. הוא התאמץ להצליח. הם ראו איך גבה ליבו, איך התנשא מעליהם. הוא רצה לספק את מולך ההגשמה העצמית. הם נחנקו מלראות איך גס ליבו. הוא השתנה לנגד עיניהם. זה בא לו עם ההצלחה, וזה עלה לו מחיר. את החשבון הם הגישו לו כשנפל. והם עשו את זה בלי להסתיר את השמחה לאיד.