הרגולטור הנחוש וארגון העובדים

1. לפני 4 חודשים הכריז שר התחבורה על רצונו בתוכנית בטיחות ברכבת. כץ הקציב לרכבת 4 חודשים ליישם הנחייתו ולא - תיסגר. העובדים היו משוכנעים שמדובר במהלך מתוחכם שמטרתו סגירת החברה ופתיחתה מחדש, כפי שנעשה לפני שש שנים במע"צ.

כץ מניף את דגל הבטיחות כדי לקדם מאחוריו את ההפרטה, טענו העובדים וכנראה שהצדק היה עימם. תגובת העובדים הייתה שבירת כלים, כפי שצפו בממשלה. רק מאוחר יותר, בהתערבות ההסתדרות, אימצו העובדים טקטיקה מתוחכמת יותר והצטרפו למו"מ עם הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה.

לכן, אין כאן מנצחים או מפסידים, אם כי שני הצדדים השיגו הישגים יפים. העובדים ויתרו על תוספות שכר והבטיחו שקט תעשייתי, אבל עצרו את המהלך לסגירת החברה. הממשלה והרכבת קיבלו הסכם בטיחות מבלי שהתחייבו לדבר, למעט הימנעות מפגיעה בשכר העובדים שלא יעברו את מבחני הרישוי, למשך 5 שנים.

השר כץ יכול להיות מרוצה: הוא כפה את רצונו על הצדדים וקיבל את שרצה, שבועיים לפני הזמן.

2. ההסכם שגובש, מלמד על רגולטור נחוש, שלא מהסס לקבל החלטות גם אם הן לא משרתות אותו פוליטית - ויעיד הלחץ שהפעילו עובדי הרכבת בתוך הליכוד. עדיין, לא היה נחתם הסכם כזה בלי ארגון עובדים אחראי כמו ההסתדרות וראשיה, עופר עיני ואבי ניסנקורן, שהודיעו כבר בהתחלה: נסייע לכל תוכנית שכוללת את הגברת הבטיחות, אבל נילחם בהפרטה לצורך הפרטה.

ואכן, מבחן ההוכחה עבר עכשיו בתחכום רב אל משרדי האוצר והתחבורה. אלה יתקשו לנמק מדוע יש להפריט את מערך התחזוקה, אחרי שהעובדים הוכיחו שביכולתם להיות פרטנר לתוכניות לשיפור השירות. כץ ניסה להסביר היום שעובדי הרכבת לא יוכלו לתחזק את כל הקרונות, אבל אם ישראל יכולה לגייס עובדי קבלן שיעבדו אצל חברה קנדית, היא יכולה גם לגייס עובדים לרכבת ישראל עם קצת יותר זכויות.

כץ צריך להקשיב למחאה הציבורית. היא לא עוסקת רק במחיר הקוטג' או בדיור בר השגה, אלא גם בעובדים ובפערים שביניהם. זה לא הזמן למילים מכובסות כמו "מיקור חוץ" או "רכש שירותים". על הציבור הזה כבר אי אפשר לעבוד יותר.