1. מאוד נוח לבוא בטענות להנהלת SodaStream. מאוד נוח לדפוק על דלת משרדו של דניאל בירנבאום, מנכ"ל החברה, ולנסות להבין במה שגה. נוח אך לא נכון, לפחות לא כרגע. סט התוצאות הרבעוני שסיפקה SodaStream ביום חמישי האחרון היה לשלישי מאז הפכה לציבורית, וכל סט עמד בציפיות השוק, או עבר אותן.
החברה אף העלתה ברבעון הראשון של השנה את תחזיותיה השנתיות (מצמיחה בשורה העליונה של 25% ל-30% ומצמיחה של 40% בשורה התחתונה ל-60%), וזה אומר ש-SodaStream סיפקה את הסחורה.
השוק, לעומת זאת, ציפה ליותר. הרבה-הרבה יותר, וזו הסיבה שדחף את המניה במעלה ההר עד למחיר שיא של 77.68 דולר - כמעט פי ארבעה מהמחיר לפיו הונפקה, ומחיר ששיקף לחברה שווי מנופח של 1.5 מיליארד דולר. ניהול ציפיות נכון הוא מרכיב מהותי במערכת היחסים שבין חברה ציבורית לבין ציבור משקיעיה, אך במקרה הנידון אי אפשר לטעון כי SodaStream שגתה בניהול הציפיות של השוק ממנה. השוק הוא זה שהתאהב בה עד מעל הראש, והשוק הוא זה שמשלם כרגע את המחיר על אותה אהבה עיוורת.
2. "לא היה שום דבר רע בתוצאות הרבעון השני", אמר בירנבאום במהלך סוף השבוע האחרון על רקע נפילת המניה, והוא צודק. אין שום דבר רע בחברה שהכנסותיה יצמחו השנה ב-30% ורווחיה יצמחו ב-60%. יש לא מעט חברות שרק יכולות לחלום על שיעורי צמיחה כאלו, ולכן בירנבאום יודע על מה הוא מדבר. בירנבאום נאלץ להתגונן לא מעט במהלך סוף השבוע האחרון. "החברה לא תעדכן בכל רבעון את תחזיותיה כלפי מעלה, ולא אתן תחזיות רבעוניות", הצהיר. "אני מנהל חברה, לא מניה", הדגיש.
במילים אחרות, בירנבאום בוחר לא לשחק את המשחק של וול סטריט, ואפשר להבין אותו. מתן תחזיות רבעוניות מגדיל בטווח הקצר את השקיפות של החברה בפני שוק ההון, אך באותה העת משעבד אותה לשיגיונותיו. הטווח הארוך מוקרב על מזבח הטווח הקצר, ומי שמשלם בסופו של דבר את המחיר הוא המשקיע הקטן.
3. כרגע הכול טוב ויפה ב-SodaStream אך בטווח הארוך (כן, אותו טווח ארוך שיקבע כמה באמת שווה החברה) ייתכן כי החברה תיתקל במספר מכשולים. מיתון כלכלי - בארה"ב ו/או בעולם כולו - ייתן את אותותיו המיידים בתוצאותיה.
המוצר של SodaStream עדיין נחשב למוצר מותרות, ובתקופות מיתון מותרות זה הדבר האחרון שצורכים. יותר מזה. SodaStream עדיין נסחרת לפי מכפיל יחסית גבוה (33) עבור חברה שבסך הכול עושה סודה, יהיה אשר יהיה פוטנציאל השוק אליו היא פונה.