שעת מבחן לאינטרנט הישראלי

בשבועות האחרונים, פייסבוק וטוויטר הפכו לסוג של עבודת קודש. סיזיפית, במקרים רבים. למרות האהבה שלי לעדכונים אישיים ופרסונליים, הקרבתי את הפיד שלי, כמעט לחלוטין, לטובת שיתוף לינקים שעוסקים במצב החברתי, ניסיתי לקדם תכנים של המחאה שאני מאמינה בה בכל ליבי, ונכנסתי לוויכוחים והתפלספויות רבות, לעיתים עקרות, בניסיון לתקף את עמדותיי.

אינני היחידה. אחת מתופעות הלוואי הנהדרות של המחאה הזו היא השיח החברתי העז שנוצר סביבה. גל המחאה ההולך ומתעצם הוציא משתמשים רבים ממעטפת הדנידין שלהם - זו שאפיינה את הנוכחות הווירטואלית שלהם עד כה: עוברים על הסטטוסים של החברים, עושים "לייק" לסטטוס אנמי שמקובל על כולם, כותבים: "מזל טוב" לחבר מזדמן, ומעדיפים להישאר בחשכת הפיד. סוג של משתמשי צללים.

זו אינה ביקורת על סוג המשתמשים הזה, שמתקשה להתבטא בצורה חופשית ונטולת פילטרים בזירה האינטרנטית הפתוחה לעיני כל חבריו. אולם, אין סיפוק גדול יותר כרגע מלראות כל-כך הרבה חברים ומכרים חושפים, ללא בושה ומבלי לשקול מילים, את העמדה הפוליטית והחברתית שלהם, גם אם היא לא עונה בקנה אחד עם אלה של חבריהם.

אחת הטענות כנגד המדיה החברתית טמונה בכך שאנחנו נחשפים רק לתכנים שהמעגל החברתי שלנו מתעניין בו. משהו בסגנון: "צר עולמי כעולם הפיד".

משיחות תכופות עם שכנתי לעבודה, אני לעיתים קרובות מגלה שסיפור שצובר תאוצה בפיד האישי שלי בפייסבוק או בטוויטר ומשותף על-ידי הרבה חברים כלל לא נחשף בפניה, וההיפך. זאת למרות שיש לנו מאות חברים משותפים.

אין ספק כי יש אמת בטענה הזו. כשם שגוגל מכרסם לאיטו ביכולת המחשבה והזיכרון שלנו, גם המעגל החברתי שלנו מצמצם לנו את זירת הדיון והמעוף. אבל ההוויה שמתעצבת בימים אלו בפייסבוק ובטוויטר, שבה מתנהל שיח חברתי אמיתי על נושא חברתי כאוב, הוכיח לי שאני דווקא די חשופה למגוון העמדות ששורר בשטח - מאלה שמגבים את המחאה בכל ליבם, דרך אלה שמאמינים ברעיון אבל סבורים כי ההנהגה בעייתית; ועד לאלה שטוענים כי מדובר במחאה שמאלנית והזויה.

באופן טבעי נכנסתי לויכוחים ואף עימותים עם חלק מחבריי. חלק מהמשתמשים בחרו להסיר אותי מרשימת החברות או לאנפל אותי בטוויטר, וגם אני נאבקתי - ועדיין נאבקת - בדחף שלי למחוק חברים עם סטטוסים מתריסים וחסרי תוחלת, או להכניס ל"הייד" את כל מי שלא מתיישר עם עמדותיי. מבחן סיבולת של ממש.

ואולי בגלל זה, זוהי שעת המבחן האמיתי של האינטרנט הישראלי; האם הזירה של פייסבוק וטוויטר, שבה אנחנו חושפים את הזהות האמיתית שלנו, תאפשר לנו גם לנהל שיח עמוק, מפרה ואינטילגנטי, מבלי להידרדר להשמצות וקלישאות או להתחבא מאחורי מקלדת? או שאולי גם פה נגלוש למציאות הטוקבקים הישראלית - מציאות מכוערת, נמוכה ובעיקר שוללת את ה"אחר". במקרה הזה, חובת ההוכחה היא עלינו.