מי הרג את השלום עם מצרים

מובארק השתמש בפלסטינים כתירוץ לקרר את השלום, וטיפח את השנאה לישראל כדי להרחיק מעצמו את זעם הציבור ■ במשך 30 שנה ירושלים שתקה וקרצה ■ בשבוע שעבר זה התפוצץ

במארס 2010 נפגש ג'יבריל רג'וב, ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית, עם עמיתו המצרי סמיר זאהר, והשניים החליטו להביא מעט נחת לאוהדי הכדורגל הפלסטינים: נקבע שנבחרתה הלאומית של מצרים, אלופת יבשת אפריקה, תגיע למשחק ידידות במזרח ירושלים. בגדה הורגשה התלהבות, אבל בקהיר עיקמו את הפרצוף. מתנגדי ישראל פתחו במסע מחאה קולני שנועד לסכל את היוזמה. עיקר טענתם נגע למסלול שאותו ייאלצו אלילי הנוער המצרי לעבור, דרך מעברי גבול בנתב"ג או בגשר אלנבי. מה פתאום, אמרו, שיבקשו את רשותו של הכיבוש כדי להגיע לאדמת פלסטין. בהתאחדות המצרית שמעו את הקולות, נועצו בדרג המדיני, וקיבלו הוראה להתקפל. למצרים היה כה בוער להעניש את ישראל על מה שהיא מעוללת לאחיהם בעזה ובגדה, עד שהיא שכחה שאת העונש האמיתי בסיפור הזה קיבלו אוהדי הכדורגל הפלסטינים.

המצרי הממוצע למוד גרוטסקות כגון אלה. זה שנים שאותה "סולידריות" עם הפלסטינים מונעת מגע חברתי ותרבותי בין ישראלים למצרים. מוסד ממשלתי מצרי לא יתרגם למשל ספרות עברית, אלא אם היא תשרת את מטרותיו הפוליטיות, ובמשך שנים ארוכות הוחרמו מו"לים מצרים שיזמו תרגום של יצירות בעברית והפצתן. הכול למען הפלסטינים, לכאורה, אבל בלי לשאול את הקורא המצרי אם הוא מסכים לקורבן שנכפה עליו. אולי הוא משתוקק דווקא לקרוא את עמוס עוז ואת אהרון אפלפלד בערבית? לא נדע.

השלום בין ישראל למצרים אינו רק שלום קר. הוא יצירת מופת ספינולוגית במובן הרע של המילה, שרקחו מובארק ואנשיו במשך עשרות שנים על גבם של שלושה עמים - המצרי, הפלסטיני והישראלי. זהו שלום נטול נשמה, שבעליו יצקו לתוכו במודע מעט מאוד תוכן, ועמדו בדרכם של אלה שרצו לבנותו כראוי. אין זה פלא שברגע האמת, ביום שישי בלילה בשגרירות ישראל בקהיר, נזקקה ישראל לברק אובמה כדי לחלץ שישה מאנשיה שהיו בסכנת חיים. מוחמד חוסיין טנטאווי, שר ההגנה של הרפובליקה הערבית המצרית, היה לא זמין.

שלום בין גנרלים

בזמן שבו כינינו אותו "הידיד", טיפח מובארק בקרב הציבור המצרי את האיבה לישראל, והשתמש בה כדי להרחיק מעליו את זעם הציבור כלפיו. בקהיר סיפרו שישראל מפיצה איידס באמצעות חגורות בטיחות למכוניות שמיוצרות כאן ונמכרות במצרים. טענו שהמוסד שלח כריש להרוג תיירת גרמנייה. תפרו תיקי ריגול שלא היו ולא נבראו. עיתונאים ואנשי מודיעין גם יחד רקחו את הבדותות והעניקו להן מקום מרכזי בשיח הציבורי. בישראל שתקו בקריצת עין, כדי לא להפריע למובארק לרדוף פעילי חמאס. אבל פרסומי כזב מתמשכים, יחד עם הטפה יומיומית נגד הפגיעה בפלסטינים - שגם אם היא מובנת, מקורה בחוסר כנות - עושים את שלהם בתום שלושה עשורים.

מעולם לא התפתח ההסכם עם מצרים ליחסי שלום בין עמים, אלא נותר חוזה התקשרות נטול נשמה בין ממסדים ביטחוניים-מדיניים, שנוהל כמועדון מיוחס למורשי כניסה בלבד. מה יורישו הצדדים לדורות הבאים? את שיתוף הפעולה ההדוק נגד החתרנות האיראנית? אולי הרחוב הערבי, זה שמרד והפיל את מובארק, יאיץ תהליך של ליברליזציה בקהיר, וברבות השנים תתפתח שם וכאן תפיסה רעננה בנוגע ליחסי השכנים. אז נבין כמה רע היה לנו הישראלים עם אותו שכן, שבשעות היום שותה איתנו קפה בנחת, ובלילה מתעלל בילדיו.

בינתיים נאלצנו להסתדר עם מה שיש. קהיר פיתחה סלידה מנציגי החברה האזרחית בישראל. אנשי רוח ויוצרים ישראלים, מדענים, ספורטאים, עיתונאים ושאר מעצבי דעת קהל הורחקו מכל מגע עם מצרים בתואנות פוליטיות.

הטענה המצרית, שתלתה את צינון היחסים בסבלם של הפלסטינים, לא עמדה במבחן האמת גם לאורך חמש שנות סגר ישראלי על עזה בעקבות נפילתו בשבי של גלעד שליט. מובארק, אביר החמלה והדאגה לפלסטינים, סגר את מעברי הגבול בין עזה לסיני והטה שכם לישראל בביצוע הסגר. אשרות הכניסה מעזה למצרים ניתנו במשורה, ובחלק מהתקופה נאסר אפילו על ראשי חמאס לצאת לקהיר. מובארק חנק את עזה, ובאותה נשימה המשיך הממשל המצרי לתקוף את ישראל על הסגר בעזה ועל הכיבוש בגדה, ועל עוד כמה מעללים שמס השפתיים דרש.

מי שמחפש את הסיבה האמיתית לצינה שנשבה מקהיר ימצא אותה ביחסי הכוחות האזוריים. מצרים רואה בישראל, ובצדק, מעצמה אזורית שבכוחה לכרסם בהגמוניה שלה. אם תעניק לה כרטיס כניסה לתוך החברה הערבית, תיבנה ישראל כבסיס כוח פוליטי, תרבותי וכלכלי בתוך העולם הערבי. את זה רצתה מצרים למנוע, ולשם כך נתלתה בבעיה הפלסטינית. הטענה שנוסחה הייתה, שכל עוד אחיהם בפלסטין נאנקים תחת הכיבוש הישראלי ודמם נשפך, לא ייתכן שלום חם בין הצדדים. הציבור המצרי, שכאב יותר מהנהגתו את מצבם של אחיו, אימץ את הנימוק הזה. אבל כל פוליטיקאי ערבי צעיר ידע שהאמת מונחת במקום אחר. אבו עלא אוכל ושותה עם שרון, אמר פעם מועמר קדאפי ברגע של תוכחה חנוך לוינית, אז מי אני שאחרים את ישראל בשם הפלסטינים.

ואנחנו, איפה היינו? ירושלים נאנחה בעצלנות, אבל המשיכה להסתפק במועט. שלושים שנה היו לנו לדפוק על השולחן או לנסח קמפיין מחאה נגד העמדה המצרית, ומעט מאוד נעשה. את חלקה המעשי לייבוש יחסי השלום תרמה ישראל במדיניות ויזות קמצנית. מעטים היו המצרים שרצו לבקר בישראל ושרדו את החקירות ואת הטרטורים של שירותי הביטחון המצריים, שביקשו למנוע זאת מהם. היו אלה בעיקר אנשי עסקים ואינטלקטואלים. רבים מהם נואשו כבר בתחילה, אחרי שנתקלו בסירוב ישראלי לבקשת הוויזה.

לעתים אף הרחיקו הישראלים והפנימו את התירוצים המצריים כדי להצדיק את עמדתה הצינית של קהיר. התנחלה כאן קונספציה שהבינה את מצוקת השלטון המצרי בבואו לפגוע ביסודות השלום. כאשר המצרים שללו את חירותו של עזאם עזאם על לא עוול בכפו, היו כאן אישים שהסבירו כי דעת הקהל לא תתיר למובארק לשחררו בקלות. כאשר מנהיג מצרי אומר "דעת הקהל", הוא מתכוון בעיקר לעצמו או לחונטה שלו. אחרי שבע שנות מאסר שוחרר עזאם בלי ש"דעת הקהל" השמיעה קול. פשוט מאוד: ראש הממשלה אריאל שרון עשה למובארק שריר.

בישראל התנחמו בתועלות הביטחוניות והמודיעיניות של השלום הזה, במיוחד בשנים האחרונות, שבהן הפכה רצועת עזה לארץ אויב. נתלו גם בהסכם הגז ארוך הטווח, שאותו כינו "אסטרטגי". אבל ברגע של פיקוח נפש לא הועילו הסכם הגז ואותם יחסים מיוחדים. שר ההגנה המצרי, הוא מכולם, חמק משיחת טלפון בהולה של בנימין נתניהו. פגיעה בששת נושאי הדרכון הדיפלומטי שנכלאו בשגרירות הייתה אולי משאת לבה הכמוסה של ההנהגה הצבאית במצרים. היא הייתה מפחיתה מהלחץ האלים שהפעיל עליה הרחוב בעקבות הפיגוע באילת, שבו נהרגו שישה אנשי ביטחון מצרים מאש צה"ל. זו תמצית עליבותם של היחסים בין קהיר לירושלים: ברגע האמת, שני הצדדים נזקקו לברק אובמה כדי שיציל אותם מהאסון שעלול היה להיגרם.

מי צריך חוזי שלום

לכאורה, אפשר לחיות היטב מבלי שאלופת מצרים אל-אהלי תגיע להתמודדות באצטדיון בלומפילד. הרי ביירן מינכן ויובנטוס לא התביישו להופיע כאן. מדוע להזיל דמעה על כך שמחזות ישראליים אינם רשאים לעלות על בימות קהיר, או על כך שסרטים מצריים אינם מוקרנים בבתי הקולנוע בישראל. אז מה אם סטודנטים מצרים אינם באים ללמוד בטכניון. למי מפריע שפוליטיקאים מצרים בורחים מעיתונאים ישראלים כמו מאש. מי בכלל רוצה לשמוע אותם, הרי הסתדרנו יפה בלעדיהם 63 שנה.

במחשבה צלולה, כדאי לנו מאוד לראות תיירים מצרים בטיילת של חיפה, או קומדיות מצריות על בימת הקאמרי, ואת קבוצת זמאלק באצטדיון טדי. יהיה מעניין לדעת שהחדש של צרויה שלו תורגם לערבית בקהיר מיד עם צאתו לאור. כדאי לשאוף לזה, כדי שילדינו לא יפחדו בראותם ערבי. כדי שיתחנכו באווירה של סקרנות תרבותית, וידעו שיחסי שכנות מבוססים על חברות דו-צדדית, לא רק על שיתוף פעולה נגד צד שלישי. אי-אפשר, מר מובארק, להצהיר שוב ושוב כי מצרים בחרה בשלום כאופציה אסטרטגית, ולעודד בשתיקה את שנאת ישראל בתואנה כוזבת שזו תרומתך לסוגיה הפלסטינית. אי-אפשר, מר בנימין בן-אליעזר, להגיד שאתה ישן היטב בלילה כאשר בקהיר שולט מנהיג כמו חוסני מובארק, בידעך שמובארק מסכל הברחות נשק לעזה, אבל תופר תיקי ריגול למבקרים ישראלים בקהיר.

השלום בין ישראל למצרים נחתם במארס 1979. 32 שנים וחצי היו לממשלות ישראל ומצרים כדי להנחיל אותו לעמים, וכל שהצליחו להוריש להם היה איבה וחשדנות. אחר כך מתפלאים בירושלים מדוע פילדמרשל טנטאווי אינו זמין כאשר שישה ישראלים משוועים לעזרה מול המון מוסת. מה לפילדמרשל ולגורלם של שישה ישראלים, אף אם הוא מופקד על שלומם. הרי גם אנחנו אדישים לתנאי חייהם ולמצוקתם של שמונים מיליון מצרים, כל עוד איננו זקוקים לצבא שלהם כדי לישון טוב בלילה.

איפה הנחמה? אולי דווקא בזירה הפלסטינית. הנה עוד פרדוקס. ישראל חתומה על הסכמי שלום עם שכנותיה ישראל וירדן, אבל הסכמים אלה בקושי הולידו יחסי שלום. לא כך עם הפלסטינים. איתם אמנם אין הסכם, אבל המציאות, וגם הגיאוגרפיה, יצרו יחסים קרובים. מי שבקיא ביחסים האלה יוכל לספר לכם על מגעים פוליטיים יומיומיים, ועל קשרים בתחומי הבריאות, הכלכלה, המסחר והעיתונות שאינם נעדרי חמימות. אולי צודק הימין. מי צריך חוזי שלום.