גרושים, סיפור אהבה. סיפוריהם של הפרודים המאושרים

פטמבר מתרגש על העולם ואיתו ריח החגים. גם אורלי וזאביק גילת הם קורבנות התקופה, וכמו כולם מחפשים תשובה לשאלה ההכרחית: אצל מי יהיו בראש השנה? שתי הבנות שלהם, בנות 20 ו-17, רוצות לחגוג ברוב עם והדרת משפחה, אז אין ברירה אלא לשנע אגפים שונים של העץ המשפחתי ממקום למקום. זאביק מציע שההורים של אורלי ואחותה יצטרפו אל שלוחה של משפחת אחיו שנוסעת לקיבוץ עין חרוד. אורלי מסכימה, אבל חוששת מתגובת הוריה ששונאים כלבים, ומציעה שזאביק הוא זה שידובב את לבם לעניין. "הוא הרבה יותר טוב איתם", היא מבהירה.

 אורלי וזאביק גילת / צלם: איל יצהר

לכאורה אין שום דבר מוזר בתמרונים השגורים האלה, שמתנהלים בכל בית שני. אלא שאורלי וזאביק גילת התגרשו לפני 14 שנים, אחרי שש שנות נישואים. ובכל זאת, את החגים הם מקפידים לציין יחד. "עשינו חגים בנפרד פעם או פעמיים", נזכרת אורלי, "אבל גם זאביק וגם אני רואים את ערך המשפחה מעל הכול. יש הורות ויש זוגיות, וזה שהזוגיות לא צלחה לא אומר שהילדות צריכות לשלם את המחיר. וזה עבד. נשארנו משפחה. נסענו לחופשות יחד. ועד שמאיה הגיעה לשמינית אז פעם בשנה גם נסענו יחד לחו"ל".

איך מתחלקים בין החדרים בחופשה כזו?

"זה לא סיפור. או שהן התפצלו בינינו, או שכולנו היינו בחדר גדול, ואז הן התפצלו בין המיטות. עכשיו כשהן גדלו הצרכים השתנו. כשהן היו צעירות יותר היינו חלק מקבוצת משפחות שטיילו בארץ יחד. בכל שנה היינו נוסעים לקיבוץ סאסא לשבוע, יותר מעשר משפחות".

ואנשים סביבכם לא הרימו גבה מול מודל הגירושים שלכם?

"היו כאלה שזה הצחיק אותם. יש לנו חבר שאמר שבכלל עדיף להתגרש כי רבים ומתווכחים פחות. היו כאלה שאמרו שלא יכול להיות: או שגרושים או שלא. יש אנשים שזה מאיים עליהם שזוגות גרושים מצליחים להתנהל כמשפחה. זה מאיים על הסדר החברתי. כי יש חיי נישואים, ויש פשרות, והנה פתאום זוג שהצליח לפרק את הזוגיות אבל לשמור על המשפחה".

ואת הבנות זה לא מבלבל?

"לא, הן פשטו גדלו לתוך ההוויה הזו, והפנטזיה הילדותית על כך שנחזור להיות יחד אף פעם לא עלתה. הגבולות היו ברורים. אבא ואני חברים טובים, אבל לא מעבר לזה".

לקראת סוף הראיון אורלי מעדכנת את זאביק על כך שאחרי שהחליפה גלגל באוטו לראשונה בחייה, התברר לה שהרישיונות הלכו לאיבוד והיא הרי צריכה להעביר את האוטו טסט.

"אם הרישיונות בתוך הבלגן באוטו, אני כבר אמצא לך את זה", אומר זאביק ומתנדב להקפיץ אותה למוסך. "למרות הגירושים, לכל אחד מאיתנו יש אחריות כלפי האחר", מבארת אורלי.

לפני כחודש יצא בארצות הברית ספר אוטוביוגרפי חדש בשם "למרות הכול", המתאר את ההתמודדות של המחברת, סוזן גרגורי תומס, עם גירושי הוריה אי-אז בסבנטיז, ובאיזה אופן השפיעו הגירושים על סגנון הגירושים המאוד פרטי שלה.

גרגורי תומס מגוללת כיצד הפרידה בין ההורים שלה פוררה את משפחתה. אחיה הלך לאיבוד, אמה הפכה לצל חיוור ומרוקן של מה שהייתה קודם לכן, ואביה? הוא פשוט התנדף. נעלם מהזירה. כי ככה היה בשנות ה-70. אבות גרושים פינו אז את מקומם לטובת הוואקום והריק. במקרה הטוב, הלכו לחפש להם משפחה חדשה. לכן היא הבטיחה לעצמה שבחיים היא לא תתגרש.

אז הבטיחה. הנישואים שלה, כמו של רבים מבני דורה, הלכו בדרכי אבותיה והידלדלו עם השנים. הידלדלו עד שהיא ובן הזוג שלה נאלצו להודות שאין להם מה לחפש תחת קורת גג אחת. אלא שלאור הטראומה שעברה בילדותה, היה לה חשוב לעשות זאת אחרת. למצוא מתכון גירושים שישאיר את המטבח נקי ואת הילדים מסופקים.

עלילתה אינה יוצאת דופן. יותר ויותר זוגות אקסים בוחרים היום להחליף את הכעסים על הפרידה בשיתוף פעולה, את הטינה בהרמוניה, ואת המרירות במודל משפחתי שהוא אמנם מסובך קצת יותר מאימא-אבא-ילדים, אבל עם קצת רצון טוב הוא יכול לעבוד.

"עבור הדור הקודם להתגרש מהאישה משמעותו הייתה להתגרש מהילדים, כי האישה נתפסה כהורה הבלעדי והילדים היו הזרוע הארוכה של האישה", מעידה עו"ד שרה כ"ץ, שכבר 23 שנים עוסקת בדיני משפחה, 16 מתוכן כמגשרת. "לא פעם זה גרם לניתוק ממש או לחוסר קשר של האב עם הילדים. בעשור האחרון, ובמיוחד בחמש השנים האחרונות, נראה שאנשים הפנימו שהקשר המשמעותי ביותר שיש להם בחייהם הוא עם הילדים. פעם, צריך להודות, ברוב המקרים הסתתר מאחורי מי שביקש משמורת משותפת ניסיון להיחלץ מתשלום מזונות; גם כיום יש כאלה, אבל כיום אני רואה יותר ויותר גברים עם קשרים משמעותיים עם הילדים; גברים שמבינים שגם אם התגרשו מהאישה אין סיבה שיתגרשו מהילדים".

 שרה כ

משמורת: עושים אקסטרה מאמץ

זה גם מה שהנחה את יאיר בשעה שהתגרש ממיכל. הם היו נשואים עשר שנים, ובעת פרידתם היה שחר, בנם היחיד, בן 4.

"הפרידה הייתה תוצאה של החיים, את יודעת", מקצר יאיר, עורך דין במקצועו, שהספיק להינשא מאז ולהביא עוד שני ילדים לעולם. "תמיד הקפדנו לעשות דברים יחד. בהתחלה אפילו ציינו חגים ויצאנו לטיולים משותפים. זה השתנה בהמשך כשכל אחד הקים משפחה משלו, אבל עדיין, גם כשיש לאח של שחר יום הולדת - אנחנו באים. זה לא שיום אחד עשינו ישיבה והחלטנו להתנהל בדרך מסוימת. אנחנו פשוט משתדלים שבכל מה שקשור לשחר נתנהל באופן מתואם".

את הסדרי הראייה הם מגוונים עם המציאות ומתמרנים על-פי האילוצים השונים של כל אחד מהם, כמו גם של שחר. הבון-טון הוא שברוב סופי השבוע שחר עם אבא שלו, וגם יומיים באמצע השבוע. העניינים הסתבכו כשמיכל ומשפחתה החדשה החליטו לעבור דירה. "בעבר גרנו כולנו בגוש דן. היום מיכל גרה במרחק חצי שעה נסיעה, בלי פקקים. כל אחד רצה ששחר ילמד בבית ספר לידו, והיה צריך למצוא פתרון. אז אני עשיתי את הוויתור, וככל ששחר גדל זה בולט יותר, כי הוא רוצה להישאר עם חבריו לשכונה אחרי בית הספר. לכן, בהרבה מובנים מיכל התגייסה ליותר הסעות כדי שזה יוכל לעבוד. שנינו משתדלים לטובת העניין במקום להתבצר בעמדותינו".

אתה חושב שהעובדה שאתה אבא מעורב היא זו שהשפיעה על סגנון הגירושים?

"לא עלה על דעתי לראות אותו מעט או לא להיות מעורב. אבל עם כל זה שאני מעורב יותר, ברור שלפני הפרידה, לפני שגרתי לבד, הייתי פחות עם שחר. הייתי חוזר מאוחר מהעבודה. ברגע שלא גרנו באותו בית התחלתי לראות אותו הרבה יותר. אתה לא מעריך שום דבר עד שאין לך אותו. כשהילד כל הזמן שם, אין מספיק תחושת דחיפות לעשות דברים אקטיביים. הוא תמיד יהיה שם. כשזה לא מובן מאליו, זה נהיה הרבה יותר חשוב. זה מקפיץ את הזמן המשותף עם הילד למעלה בסדר העדיפויות. ואז מוצאים את הזמן. ומתברר שיש זמן".

יעל, פסיכולוגית במקצועה, הייתה בת 16 כשהוריה התגרשו. אמנם היו אלה גירושים מנומסים, אבל רחוקים מלשמש כמודל עבורה.

"כשאורן ואני התגרשנו רונה הייתה בת שנתיים, והגננות שלה אמרו, 'מה פתאום שילדה בת שנתיים תישן אצל אבא שלה, ילדה בת שנתיים צריכה את אימא'. אבל לי היה ברור, בגלל החיסרון של אבא שלי בעקבות הגירושים, שזה ממש לא כך. להורים שלי לא היו הסדרי ראייה. אימא שלי רצתה שנהיה איתה כל הזמן, ואבא שלי לא ידע מה לעשות איתנו לבד. אבל אני תמיד סמכתי על אורן כאבא, וזה עזר לי להבין שרונה צריכה את אבא כמו את אימא, ישר מההתחלה. אבא הוא לא רק אבא של ג'ימבורי אחר הצהריים. קשר אמיתי מתפתח בעזרת קשר טיפולי; עם אמבטיה, עם השכבה לישון, עם סנדוויצ'ים. אבא זה לא חבר כיפי.

"זה עזר לי בחודשים הראשונים. כשרונה לא הייתה בבית שכבתי במיטה וממש הרגשתי כאבי צירים מרוב געגוע. אבל אז הייתי מזכירה לעצמי שכך היא לא תפסיד אבא. בחגים במיוחד קשה לי לא להיות איתה, אבל אני מתאמצת לא להתערבב. יש אימהות שאומרות, 'לילד רע בלעדיי'. אבל האמת היא שלי רע בלעדיה. ואם יש מסע אוהלים בחג כשהיא אמורה להיות איתי, ברור שאני אוותר כדי שתוכל לצאת למסע עם אבא שלה".

"זה לא רק שהאבות הפכו למעורבים יותר", מוסיפה כ"ץ, שגם כתבה את הספר "גשר על חיים סוערים", המאיר את יתרונות הגישור בהליך הגירושים. "זה גם קשור לכך שיותר נשים עובדות וצריכות את הימים שבהם הן יהיו פנויות להישאר עד מאוחר בעבודה".

גם חמוטל, גרושה נינוחה ועיתונאית במקצועה, חושבת שהבחירה להתגרש אחרת קשורה למקומן של נשים בחברה: "בעבר גירושים היו הרבה פחות נפוצים ובאו עם תוויות של כישלון. נשים שעברו גירושים היו פגומות. לא הייתה להן קריירה, ולכן התלות שלהן בנישואים הייתה גדולה יותר, והיה להן קשה לשחרר. זה מתכון ברור לגירושים קשים ועצבניים".

כ"ץ מוסיפה: "וזה גם קשור למרכזיות הילדים בחיינו ולהשקפת העולם הניו אייג'ית שחלחלה למיינסטרים, שלפיה כדי להיות מאושרים בני אדם זקוקים לאיזון בריא יותר בין העבודה למשפחה. ככל שהגירושים הפכו לנפוצים יותר, צצו יותר מודלים אלטרנטיביים, והיום הם כבר לא חריגים".

כסף: יש אפילו יתרונות

אפילו הסוגיה הכלכלית, שנתפסת כשדה המוקשים ההכרחי בדרך לחיים בנפרד, מתבררת כפתירה אצל חלק מהזוגות. כ"ץ מספרת על נשים שליוו את הגרוש שלהן בתהליך קניית דירתו החדשה, ואף בבחירת הריהוט. יאיר מעיד שהחשבון המשותף לו ולמיכל, שהפך עם פרידתם לחשבון שלו, עדיין משמש גם את מיכל בכל הנוגע להוצאות של שחר. "יש לה זכות חתימה בחשבון. אם היא צריכה לקנות לו משהו היא אומרת לי ומוציאה בעצמה. כך נוח יותר לשנינו", הוא מסביר.

חמוטל נזכרת איך בחודשים הראשונים, אחרי שהיא ויואל התגרשו, ובנם היחיד היה בקושי בן שנה, סכום המזונות שנחת בעובר-ושב שלה היה מהגבוהים. "אבל ככל שעבר הזמן הרגשתי שזה נכון להוריד את הסכום. בטח אחרי שהתחתנתי בשנית; וחוץ מזה, גם הוא קונה לו דברים. ההסכם המקורי שוכב במגירה, ולדעתי אף אחד מאיתנו לא פתח אותו מאז".

אצל יעל ואורן ההתנהלות הכלכלית הייתה זירה נוספת שבה החליטו להתגבר על משקעי העבר כדי "למזער את המרירות", כמו שמכנה זאת יעל. "גם כשקבענו את סכום המזונות היה ברור שלא נתחיל להסתובב עם חשבוניות מס כל הזמן. אני לא יודעת איך זה היה נראה אילו היינו סובלים ממצוקה כלכלית".

אורלי מחזיקה בארנקה את כרטיס האשראי של זאביק. ליתר ביטחון. אבל הסימביוזה הכלכלית ביניהם עמוקה פי כמה. זה התחיל שנים אחדות אחרי שהתגרשו. "ראיתי שאורלי עובדת במקום שהיא לא אוהבת ושגוזל ממנה הרבה", משחזר זאביק.

אורלי: "לא הייתי האימא שרציתי להיות".

זאביק: "אז כשיום אחד יעלי, בת דודתי, התקשרה מניו יורק וסיפרה לי על מועדון כושר לנשים בשם CURVES, שבו כל אימון אורך כחצי שעה, והציעה לי שנפתח בארץ, חשבתי שזה יתאים מאוד לאורלי".

אורלי: "בת הדודה שלו היא בדיוק כמוני - שתינו לא סובלות ספורט. אז נסענו לטקסס יחד לראות מה זה, ומיד התלהבנו. זאביק ויעלי השקיעו את הכסף, ואני מנהלת את המועדון. מבחינה כלכלית הוא אחראי עליי באופן טוטאלי, אבל זה אפשר לי להיות זמינה לבנות, וזה מה שהיה חשוב לשנינו".

זאביק: "היה חשוב לי שלבנות תהיה אימא נוכחת כשהן חוזרות הביתה מבית הספר".

אז אתם מערכת כלכלית אחת?

"לגמרי".

זה שם עליך עול כלכלי כפול. אתה גם מחזיק דירה משלך וגם משמש משענת כלכלית לאורלי ולבנות.

"אני הסתכלתי על זה כאילו אנחנו עדיין חיים תחת אותה קורת גג, רק שאני בחדר אחר. האחריות כלפי אורלי וכלפי הבנות נותרה בעינה".

אתה נתקל באנשים שמסתכלים על זה בפליאה?

"פה ושם. במיוחד נשים, שאומרות שצריך לדעת עם מי להתחתן כדי לדעת ממי להתגרש. זה המשפט הנפוץ. מגברים אני שומע דברים אחרים".

שאתה פראייר...

"בול. שמעתי את זה המון".

ומה אתה עונה?

"אני מקשיב ואומר: אני מסתכל על זה אחרת".

פרידה: שמים את הרגשות בצד

נירה ויובל היו נשואים שבע שנים ונולדו להם שלושה בנים. לפני שלוש שנים החליטה נירה שזה לא זה. "אנחנו במקומות אחרים בחיים", היא מחייכת. "הוא ממשיך להתנהל כאילו הוא רווק תל אביבי, לא בקטע של זיונים ושל בילויים, אלא בקטע של האחריות, הפרנסה והיכולת להיות נוכח פיזית בגידול הילדים". כשנירה בישרה לו על החלטתה הוא מאוד כעס וניתק קשר, "אבל בתוך כמה חודשים הוא התאפס, ומאותו רגע הכול היה סבבה. הוא בא לעורך דין, בא לרבנות, ולא הערים קשיים. כל מה שהצעתי הוא זרם איתו. זה לא היה מסובך, כי נכסים לא היו לנו ואת המשמורת על הילדים הוא לא רצה".

הסדרי הראייה של נירה ויובל תפורים למידותיהם יוצאות הדופן: "ליובל אין בית, והוא לרוב מסתובב במדבר, אז אם הוא בא מרחוק הוא פשוט ישן כאן. הוא לא יכול לקחת את הילדים ולהסתובב איתם בקניון. זה לא יעבוד. וחוץ מזה יש בינינו חברות ונושאי עניין משותפים. הוא סך-הכול בנאדם נחמד".

ומשקעי העבר לא עולים?

"עולים, בטח שעולים, אבל מבלי שזה יפריע לקשר שלו עם הילדים. אני מרגישה נוח להשאיר אותו בבית שלי עם הילדים וללכת. סומכת עליו שלא יחטט לי בגלל שהוא אדם ישר, תמים וטוב לב. איזו סיבה יש לו להזיק לי? הרי יש לנו שלושה ילדים משותפים".

מדי פעם הם יוצאים לחופשות יחד. "בעיקר קמפינג במדבר. אני שונאת קמפינג, אבל אם זה איתו והוא בונה את האוהל והכול עליו - אז אני באה. חוץ מזה, אנחנו לפעמים גם מבלים אצל חברים משותפים. הוא גם מתקן לי דברים בבית. מנורות. דלת שנתקעת. הוא היחיד שאתן לו להתקרב למחשב שלי. תולה מדפים. הוא גם ישמח לבוא למשפחה שלי, והוא גם בא מדי פעם לאחותי, אם כי להורים שלי אני לא מביאה אותו, כי הם לא מתלהבים".

והיה לך קשר רומנטי מאז שנפרדתם?

"כן. ניצלתי את זה שיובל יכול לבוא לישון אצלי כדי שישמור על הילדים ואני אוכל לצאת".

נו באמת, יגידו גרושים עצבניים שהפצעים שלהם עדיין מדממים, הרי אי-אפשר ללמוד ממקרי קצה הזויים או מנישואים שדעכו בלי דרמה. וחוץ מזה, ברור שלצד שיזם את הפרידה הרבה יותר קל לגמור את זה יפה. אולי, אבל נטשה בר, גרושה טרייה מאוד מבית שערים, מוכיחה שזה בעצם עניין של בחירה.

 נטשה בר / צלם: איל יצהר

אמנם היא והאקס שלה מעולם לא נישאו, אך הם חיו יחד מאז 2003 וגידלו את בתם המשותפת שירה, היום בת 6. אבל בתחילת 2011 החליט האקס לעזוב את הבית. "לקחתי את זה מאוד קשה", מודה בר. "לפרק בית תמיד נתפס בעיניי כדבר מאוד שלילי".

ניסית להילחם לטובת הישרדות הקשר?

"ניסינו ייעוץ זוגי, וניסיתי לשכנע אותו להישאר. אבל אני אדם שחושב פרקטי, אז מה זה יעזור לי להילחם אם הוא לא יישאר?".

אולי בשביל הנקמה? העלבון?

"נקמה לא מרגיעה אותי, כי זה לא מה שישפר את מצבי. אני חושבת תכלס. נכון שהכול התמוטט ביום אחד, והיו כעסים. אבל אני העדפתי ללכת לקואצ'רית מעולה, שהראתה לי שצריך לחשוב קדימה. זה לא שהוא בגד בי. פשוט לא הסתדרנו. אלה החומרים של החיים. אז השלמתי עם הפרידה, ואת כל האנרגיות שלי תיעלתי לתכלית. הוא עבר לדירה משלו בחיפה, ואני עברתי לדירה קטנה. התחלתי לעבוד באופן מסודר. עכשיו כל אחד מאיתנו חי כמו שהיה רוצה, והילדה מקבלת תשומת לב משנינו, וכל החלטה בעניינה מתקבלת מתוך שיתוף פעולה. כן או לא קייטנה. החוג הזה או הזה. ביום ההולדת שלה היינו צריכים להחזיק ידיים במעגל, וגם את זה עברנו מעולה. אם פעם חשבתי שפירוק משפחה זה אוי ואבוי, היום אני חושבת שזה לא חייב להיות כך".

כשאני שואלת את חמוטל מנין גייסה את מודל הגירושים הרגועים שלה, היא מסמיקה מצוואר ועד אוזניים ופורצת בצחוק של מבוכה. "לא נעים להגיד", היא אומרת בסוף,"אבל הייתה פעם תוכנית טלוויזיה כזו, איך קראו לה? 'להתחיל מחדש'. משם שאבתי את המודל". חמוטל מתכוונת למבנה המשפחתי המורכב שבתוכו היא והאקס שלה מתמרנים ברכות. "שנינו במערכות זוגיות יציבות. לי יש עוד שתי בנות ולו עוד אין ילדים נוספים. אנחנו משפחה עם כמה חלקים. הוא מתייחס לבנות שלי כמו לאחיות של בנו, בהמון חום ואהבה, ויש לו ולבת הזוג שלו קשר עצמאי איתן. מדי פעם הן מצטרפות לאח הבכור שלהן ונוסעות אליהם לסוף-שבוע, ואז לי ולבן הזוג שלי יש זמן שקט. וכשיהיו לו ילדים, אני אשמח לגמול לו. כי זו הזדמנות נהדרת ליהנות ממשפחה גדולה, בלי ללדת את כולה. זו תחושה של סיפוק גדול לדעת שאתה עושה משהו כל-כך נכון ובריא בשביל הילד שלך. אני לא מרגישה שהוא בן להורים גרושים. יש לו שני בתים מלאים ושלמים, וזוג הורים שמכבדים זה את זה. וזה כבר הפך לאידיאולוגיה. ברור לי שאי-אפשר לעשות זאת אחרת. כל דבר אחר נראה לי מעוות ולא בריא".

וכל הצפיפות הדביקה הזו לא מפריעה לפעמים לבן הזוג הנוכחי שלך?

"להפך. הוא תורם לזה ומשתף עם זה פעולה. ברור לו שזו הדרך הנכונה לחיות בה. אילו הייתי עסוקה במלחמות עבר ובניהול קשר לא תקין עם האקס, זה מה שהיה מעיב על הקשר הנוכחי. ברור שיש צלקות מהעבר, אבל להתעסק בפנקסנות, מי אמר מה למי, ומי עשה מה למי, ככה אי-אפשר לבנות קשר נקי עם האקס. ואם הקשר הזה לא עבד, אז למה לגרור אותו להווה ולהיתקע בתוכו?".

וזו לא פריבילגיה של פרידה נטולת דרמות?

"אין כזה דבר פרידה נטולת דרמות. ברגע שהיית נשואה למישהו, הפרידה תהיה מלווה בכאב ובחשבונות. אבל מתישהו צריך לומר סטופ. זה העבר, ואני לא רוצה שזה יהיה העתיד שלי. מי שחי כל הזמן את חיי הגירושים שלו, בעצם לא מתגרש. הוא ממשיך לחיות את הקשר הרע ולהרעיל את חייו".

אז לאן מתעלים את הכעסים ואת המרירות שבכל זאת נמצאים שם?

"לא מתעלים. משחררים. אז תגידי לי שזו לא חוכמה להטיף לאחרים כשאני מצאתי כל-כך מהר אהבה חדשה. ואני באמת מתחבטת בשאלה הזו: האם האושר שמצאתי הוא שמאפשר לי להיות נדיבה. אבל אני רוצה לחשוב שזו גם החלטה מודעת, ושמה שאפשר לי למצוא את האושר הנוכחי הוא לא רק מזל, אלא גם היכולת להשתחרר מהעבר ולא לטבוע בתוכו. אני לא חושבת שבן הזוג שלי היה מתאהב בי אילו הייתי שקועה בעלבונות העבר".