כמה כסף צריך בשביל פרס נובל

הסכנה המטמטמת אותנו לדעת אינה קשורה למספר התלמידים בכיתה,היא מתחילה בבית

בערך 3 אנשים בארץ (ואולי 300 ברחבי העולם) יכולים להבין מה בדיוק זיכה את פרופ' דן שכטמן בפרס נובל לכימיה. יתר הישראלים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. האחת, שעמה נמנית גם התקשורת הישראלית, היא זו ששמחה בעבר עם מיקי ברקוביץ', רינה מור ויזהר כהן. הקבוצה השנייה לא ממש מתעניינת בפרסי נובל, וגם לא בכימיה. נדמה שאליה ועליה מדבר חתן הפרס כשהוא מטיף להשקעה בחינוך: "חינוך למדעים לא מתחיל באקדמיה, אלא בגן הילדים", אמר. מילים כדורבנות.

נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, מיהר להתהדר (ובצדק) בפרס היוקרתי, וציין בצער שבין כל המבנים במוסד האקדמי, רק מבנה אחד הוקם בידי המדינה - כל האחרים הם פרי תרומות. נשיא הטכניון ביקש לקלל ויצא מברך.

הוא ביקש לגעור במדינה שאינה משקיעה די בחינוך, אך במקום זאת סיפק הוכחה לכך שהמדינה, אולי, לא צריכה להשקיע בו כלל: לטכניון הרי תמיד חסר תקציב כדי להתחרות במוסדות אקדמיים אחרים ברחבי העולם. מה שהציל אותו (ואותנו) היה ההון האנושי. ההון האנושי הזה הוא לא תוצר של מערכת החינוך. הוא היה תוצר של דור הורים שידע לדרוש מהילדים שלו, כי חינוך למדע הוא גם חינוך למשמעת עצמית ולנטילת אחריות. והחינוך הזה אינו מתחיל בגן, כפי שגורס שכטמן, אלא עוד קודם לכן, בבית.

חופש הבחירה שאנו מעניקים לעצמנו ומעבירים לילדינו הפך למעין אובססיה. מהורים-מחנכים הפכנו למי שתפקידם לספק לילדים קיום פיזי, ואם אפשר גם להלביש אותם במותגים ולקחת אותם לחו"ל פעם בשנה. את דרכם בחיים אנחנו מותירים אותם לבחור לבד, בלי להתוות עבורם אפילו אופק.

לכאורה מדובר בבעיה פרטית, אישית, משפחתית לכל היותר. למעשה מדובר בסרטן שמאיים לעכל כל חלקה טובה בתרבות הישראלית והמערבית. ייתכן שזהו שיאו של התהליך הפוסט-מודרניסטי: בהתחלה זנחנו רעיונות גדולים וסירבנו להתגייס למען משהו גדול יותר מחיינו הפרטיים. אחר-כך הפסקנו לדעת מה טוב בשבילנו, ועכשיו אנחנו כבר לא יודעים יותר מה טוב בשביל ילדינו - שיבחרו בעצמם.

לא מעט דוברים שביכו את חורבנה של מערכת החינוך בישראל ציינו ששכטמן, כמו עדה יונת וכמו חתני פרס נובל אחרים, צמחו במערכת החינוך הישנה והטובה של שנות השישים. זה נכון עובדתית, אבל כשמתבוננים במציאות הזאת במיקרוסקופ אלקטרוני, כפי שהתבונן שכטמן באותה סגסוגת מפורסמת, מגלים שזהו רק חלק מהתמונה: הם היו תלמידי שנות השישים, שחונכו בידי הורים ילדי שנות הארבעים, שחסכו מפיהם כדי שילדיהם יוכלו ללמוד ולהצטיין כדרך שיהודי הוכרח להצטיין בה במשך אלפיים שנות גלות.

הסכנה המטמטמת אותנו לדעת אינה קשורה למספר התלמידים בכיתה, למספר המחשבים לתלמיד או למסלול ההכשרה של המורים (נושאים חשובים לכשעצמם). היא מתחילה אצלנו בבית, ומוטב שנקדיש לה את מלוא תשומת הלב לפני שנטיל את האשמה בקלות רבה מדי על המדינה. במקרה הזה, המדינה היא קודם כל אנחנו.