נא להכיר: עמק הסיליקון של מוסקבה

אם תתחילו בקרמלין (וברוסיה כמעט כל דבר מתחיל בקרמלין) ואז תיסעו במורד נובי ארבט, ציון הדרך הראשון שתעברו על פניו, רגע לפני שתחצו את נהר מוסקבה, יהיה הבית הלבן; המקום שבו התחולל העימות המפורסם שאחריתו בהתפרקות ברית-המועצות. זמן לא רב אחר-כך, משמאלכם, באזור קוטובסקי פרוספקט, תמצאו את פארק הניצחון, אתר פוסט-סובייטי ומשכנה של תפלצת ארכיטקטונית של ממש. מעט אחר-כך, מימין, תבחינו בקניון לבן בוהק, עתיר שאנל וקרטיה, ועל כן כנראה מייצג נאמן למדי של הרוח הרוסית בעידן הפוסט-קומוניסטי. בסופו של דבר, אחרי שתרדו שמאלה מהדרך המהירה ותמשיכו כמעט קילומטר בדרך עפר, תגיעו לשטח חקלאי של כ-3 קילומטרים רבועים וחצי, במרחק כ-25 קילומטרים ממרכז מוסקבה.

הגעתי לשם ביום חם ויבש בסתיו אשתקד. השטח עצמו לא היה ראוי לציון משום בחינה נראית לעין. איש אינו מזדמן לשם סתם כך, אבל בכניסה הוצבו שני שומרים במדים, מחסום רשמי למראה ובלוקים של בטון. לאחר משא-ומתן שנמשך 20 דקות, אשר כלל גם פנייה לחלונות הגבוהים מעט יותר, השומרים התירו לי ולמלוויי הרשמיים להיכנס. רוב השדות המעובדים שאחרי המחסום כבר נקצרו; מן התבואה נותר רק שלף ירוק-צהוב. בפינה אחת, שני גברים בגופיות חפרו מתוך הקרקע תפוחי אדמה.

מדרום לשדות נשקף קניון "שלושת הלווייתנים" - אתר ורוד וכביר מידות, שהוא "מרכז הריהוט הגדול באירופה", לפחות לטענת השלט. בצפון מערב גובלת החלקה בצביר בתים מסוידים ורעועים למראה בסגנון כפרי מסורתי, ולצדם כמה טירות כמו-צרפתיות ומצודת לבנים גבהת קומה. על הגגות מלבלבות צלחות לוויין. הטבע תרם לסביבה אגם יחיד באחד מקצות האתר, וסביבו חורשת עצי לבנה שנזרעה בקבוקי בירה, בדלי סיגריות, שקיות טוגנים ואפר מדורות שהותירו מטיילים. עדר בקר רועה בקרבת מקום.

אם תוכניות הקרמלין יתקדמו כסדרן, עד שנת 2015 יתפסו 15 אלף מדענים ויזמים את מקומן של הפרות. מן השדות יעלה ה"סיליקונובאיה דולינה". עמק הסיליקון, גרסת רוסיה. בשנים הקרובות מתעתדת הממשלה להוציא 6.6 מיליארד דולר על העיר החדשה, הקרויה בפי העם סקולקובו, על-שם הכפר. זו תהיה גולת הכותרת בתוכנית שמטרתה להפוך את רוסיה למעצמה טכנולוגית לכל דבר ועניין.

בחלקה, סקולקובו היא פרויקט בנייה - הרעיון הוא להקים מיני-עיר מודרנית ומרשימה, שתשמש חממה ליזמים מתחום הטכנולוגיה. היא אמורה לשמש גם מעין עיר מקלט חוקית וכלכלית: המגבלות שרוסיה משיתה על אשרות ועל יבוא יהיו חמורות פחות, והחברות שיתיישבו בעיר יזכו גם להטבות מס; ככל שהדבר נוגע לענייני עסקים, העיר לא תהיה נתונה לביורוקרטיה הממשלתית הרוסית הרגילה, שכבר יצאו לה מוניטין של ממש בכל מה שנוגע לשוחד, לסרבול ולעיכובים.

לצד כל זאת, סקולקובו תבקש לרכז במקום אחד את כל היסודות הדרושים למיזם מסחרי שמבקש להצליח. לצורך כך יפעל שם גם מכון סקולקובו למדע ולטכנולוגיה, שיוקם בשותפות עם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). אבל כדי להפוך טכנולוגיה חדשה לעסק של ממש דרושים גם מנהלים, אנשי שיווק, עורכי דין ורואי חשבון. מי שעולה על רעיון מוצלח בעמק הסיליקון יכול לגבש נבחרת מוצלחת של אנשי מקצוע מן התחומים האלה בתוך שבוע. פשוט כמו לגייס עוד גיטריסט ללהקה בקולג'. זה סוג ההון האנושי המגוון שאמור להיות זמין גם בסקולקובו.

הפרויקט כולו הוא המאמץ העדכני ביותר של רוסיה להתמודד עם אחת השאלות המרכזיות שניצבות בפניה, החוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה שלה: כיצד להתייצב בשורה אחת עם מדינות העולם המובילות ולא להתמהמה מאחור. פטר הגדול גרר את רוסיה הממאנת ממעמקי ימי הביניים אל סדר סוציו-אקונומי חדש, שהלם יותר את אירופה בעידן הנאורות. אלכסנדר השני התחיל להעביר את רוסיה אל העידן התעשייתי. סטלין השלים את המלאכה בברוטליות, ואילו יורשו, חרושצ'וב, הוציא את הסובייטים לחלל. כאשר עלה גורבצ'וב לשלטון, אפילו בקרמלין כבר היה ברור שרוסיה משתרכת מאחור. ב-20 השנה האחרונות היא מנסה להדביק את הקפיטליזם המערבי במרוצתו.

סקולקובו היא פרויקט המחמד של הנשיא דימיטרי מדבדב: עורך דין נמוך קומה, ממושקף וחובב טכנולוגיה מושבע, המתואר לא פעם (במזיגה שווה של חיבה ועוקצנות) כ"מדבדב הבלוגר". זאת הודות לבלוג שהוא מפרסם מן הקרמלין, וכן לטוויטים מזדמנים ולחיבה הרבה שהוא רוחש לפייסבוק. עיתונאי רוסי ותיק מספר שסקולקובו היא "הפירמידה הגדולה" של מדבדב, המורשת שהוא מקווה להשאיר לעתיד לבוא, אחרי תום תקופת כהונתו כנשיא. איש עסקים אחד תיאר את הפרויקט כטופס בקשת העבודה שמגיש הנשיא לקראת פינוי משרתו ב-2012, אז צפוי ולדימיר פוטין (היום ראש הממשלה) לשוב לכס הנשיאות. בשנה שעברה, זמן לא רב לאחר ההודעה על הפרויקט, ביקר מדבדב בעמק הסיליקון כדי לשאוב מעט השראה - ממש כשם שביקר פעם פטר הגדול במספנות של זנדאם, בצפון הולנד.

הפרויקט ודאי חייב לא מעט לסוגיות של פוליטיקה פנימית ושל גאווה לאומית, אבל גם מנהיגים של חברות מובילות במערב קידמו אותו בברכה. קרייג בארט מחברת אינטל נמצא במועצת ההקמה של סקולקובו, וכך גם אריק שמידט, יו"ר גוגל בפועל. בשנה שעברה אמר לי שמידט ש"אנחנו תומכים מאוד בפרויקט סקולקובו, פשוט כי ההיסטוריה הרוסית בכל מה שנוגע למתמטיקה ולמדע, החדשנות והטירוף של התרבות הרוסית המודרנית יאפשרו ליצור תעשיות חדשות לגמרי".

סיסקו ונוקיה כבר מתעתדות להפעיל במקום צוותי פיתוח משמעותיים. אם הכול יתקדם כראוי, פרויקט סקולקובו יהיה צעד ראשון בהתמודדות עם אחת הבעיות הגדולות של רוסיה, שהיא גם אחד הסודות הגלויים ביותר שלה: למרות ההפרטה המסיבית של שנות ה-90, ולמרות הצמיחה הניכרת בראשית העשור הראשון של המילניום החדש, הקפיטליזם בגרסתו הרוסית מפגין כמה חוליים מוב*נים, שאינם בדיוק עולים בקנה אחד עם עולם שנמצא בעיצומה של האצה טכנולוגית.

פרוטקשן בחסות הממשלה

לא חסרים קפיטליסטים במוסקבה. 101 רוסים הופיעו בשנה שעברה ברשימת המיליארדרים העולמית של מגזין פורבס. אין מדינה אחרת שמציגה יחס כזה בין מספר המיליארדרים לבין מספרם של מיליארדי הדולרים בתמ"ג. כמה שלבים במורד סולם ההכנסות ניכרת גם עלייתו של מעמד בינוני מתרחב והולך, בייחוד במוסקבה ובסנט פטרבורג. האיחוד האירופי הכיר ברוסיה ככלכלת שוק בשנת 2002, ושפע המשאבים הטבעיים שלה, בעיקר בתחום האנרגיה, מספקים למנהיגים ולאוליגרכים הרוסים השפעה החורגת מגבולותיה.

אף על-פי כן, מבקרים רבים טוענים כי תעריפי האנרגיה הגבוהים הם הסיבה המרכזית להתחזקות רוסיה בעשור האחרון, והם צופים שלל בעיות קשות ברגע שמאגרי הנפט והגז יתחילו להידלדל (או קודם לכן, במקרה של ירידה במחירי הנפט). ההכנסה לנפש היא כמעט 15,900 דולר בשנה, פחות מאשר בליטא, בקרואטיה ובפורטו ריקו, ותוחלת החיים הממוצעת לגבר היא 59 שנה. ב-2011, כאשר פנה הבנק העולמי לדרג את מדינות העולם בהתבסס על הקלות שבה ניתן לבצע בהן עסקים, רוסיה השתבצה במקום ה-123 - מתחת לבנגלדש, לתימן ולפקיסטן.

ולדיסלב אינוזמצב, כלכלן רוסי בעל שם, אומר שברוסיה אין קפיטליזם של ממש, ואפילו לא משטר אוטוריטרי של ממש, כי אם "ניאו פיאודליזם". השחיתות הממשלתית, טען במאמר שפרסם באביב האחרון, היא המאפיין המרכזי של המערכת. מעשי שוחד אינם היוצא מן הכלל, אלא הגורם שקובע כיצד פועלת הכלכלה וכיצד מושלים במדינה. "ברוסיה, הדבר המכונה במערב 'שחיתות' אינו פגם במערכת", כתב, "אלא עיקרון בסיסי של פעילותה הנורמלית. השחיתות ברוסיה היא התהליך המשמן עסקות בהיעדר כל חלופה מקובלת וממוסדת אחרת".

המטרה המרכזית של המדינה היא לחלק את העושר שמניבים אוצרות הטבע שלה בין קבוצה מחוברת היטב של אוליגרכים ואנשי מפלגה. מכון המחקר הרוסי אינדם גורס כי היקפי השוחד ברוסיה בשנת 2005 היו כ-20% מכלל התמ"ג שלה. כדי לקבל מושג באיזה היקף מדובר ניתן להשוות שיעור זה עם הכנסותיה הפדרליות של ארצות-הברית ממסים, שב-2010 הסתכמו בכ-15% מהתמ"ג שלה.

גיורגי סאטארוב, סוציולוג רוסי ואחד המומחים המובילים ברוסיה לענייני שחיתות, מעריך כי סך השוחד שמשלמים ברוסיה מדי שנה האמיר מ-33 מיליארד דולר בזמן עלייתו של פוטין לשלטון לפני כעשור, ועד 400 מיליארד דולר בשנת 2008, כאשר עזב את הנשיאות. הודות להדלפות וויקיליקס אנחנו יודעים גם כי דיפלומטים אמריקאיים אישרו, בשיחות פרטיות, כי הממשלה הרוסית עצמה נוקטת אמצעים לחיסול התחרות, וכי מדובר באחד המאפיינים המובהקים של החיים ברוסיה. אחד המברקים שהודלפו מסביר כי משרד הפנים ושירות הביון של רוסיה דחקו את רגליה של המאפיה במוסקבה ותפסו את מקומה באספקת פרוטקשן לעסקים מקומיים, "משום שיש להם יותר נשק, משאבים וכוח מאשר לקבוצות עברייניות, ונוסף על כך הם נהנים גם מהגנתו של החוק".

מתכנתים נודיסטים במוסקבה?

רוסים רבים, ובכלל זה חברי האליטה, משקיפים כעת על 20 השנים האחרונות במידה ניכרת של אמביוולנטיות - ולכל הפחות במחשבה שרוסיה לא הצליחה להשלים את המעבר מעידן הכלכלה המתוכננת. אנטולי צ'ובאיס היה ממובילי תוכנית ההפרטה ורפורמות השוק של רוסיה בשנות ה-90, כאשר הפרויקט הלאומי המרכזי היה המעבר מכלכלה בתכנון מרכזי לקפיטליזם. נפגשנו במשרדו במוסקבה בליל שישי אחד בסתיו שעבר, בסביבות תשע בלילה. הוא היה אחרי יום מלא וגדוש, ובכלל זה ביקור של ראש הממשלה פוטין ("הוא ישב בדיוק איפה שאת יושבת עכשיו!", ציין). "אני לא בא לשפוט אם עשינו את זה טוב או לא טוב", הוא אומר באשר לתהליכים שעברו על רוסיה בשנים האחרונות, כמו גם לתפקידו שלו בתהליכים האלה, "אבל העובדה היא שהמשימה בוצעה. נבנה כאן שוק".

הבעיה המרכזית, הוא מסביר, היא שבזמן שרוסיה יצרה כלכלת שוק משלה, מדינות רבות אחרות כבר עשו את הצעד הבא: "אני יכול לתת לך שמות של תריסר מדינות שבנו, בדיוק באותו זמן, מה שנקרא 'כלכלה מבוססת חדשנות'".

צ'ובאיס מנהל כיום את רוסננו, קרן השקעות בשליטת המדינה, שהוקמה לפני ארבע שנים כדי לסייע במימון חברות שהפגינו חדשנות בתחום הננו-טכנולוגיה ובענפי היי-טק אחרים. הקרן היא גם אחד המממנים המרכזיים של פרויקט סקולקובו, וצ'ובאיס הוא מחברי מועצת ההקמה. לדעתו, רוסיה שוב ניצבת כיום בצומת לא פשוט. היא צריכה להחליט אם היא שואפת לחדשנות או לסטגנציה. הפיכת כלכלתה של רוסיה למנוע של חדשנות, הוא מאמין, חשובה לעתידה של המדינה כיום כשם שהייתה ההפרטה בשעתה, והיא תהיה קשה יותר ליישום.

פו* ברונסון, החתום על כמה מן התיעודים הרהוטים ביותר של פרץ היצירתיות שידע עמק הסיליקון בשנות ה-90, פרסם ב-1999 את ספרו הקלאסי "הנודיסט במשמרת הלילה". הנודיסט שבכותרת הוא מתכנת שמעדיף לעבוד בלי בגדים. התעקשותו לדבוק בבחירה האישית הבלתי מזיקה הזו - במשמרת הלילה, כאשר לא היו בסביבתו עובדים רבים אחרים - הייתה בעיני ברונסון דוגמה מובהקת לאתוס הליברטריאני והאינדיבידואליסטי של עמק הסיליקון.

כמה מבין אלה המשקיפים על רוסיה מבחוץ, אך מתוך היכרות קרובה, מאמינים שקשה ליישב בין רוחו של עמק הסיליקון לבין שליטתו של הקרמלין; מוסד שאינו בדיוק ידוע בחיבתו להפגנתן בפומבי של גחמות אישיות חריגות. בסתיו האחרון, בכנס בינלאומי שמשתתפיו הרוסים הציגו בו את פרויקט סקולקובו, שאל קארל בילדט, שר החוץ השבדי: "אתם באמת חושבים שתצליחו לבנות עמק סיליקון בכוח צו נשיאותי?".

השאלה הזו נוגעת בשורש העניין, כלומר, לסיבה המרכזית לפקפק בסיכויי ההצלחה של סקולקובו. אחד השיעורים החשובים שלימדו אותנו אלפיים השנים האחרונות בהיסטוריה האנושית הוא שחברות פתוחות מצטיינות בחדשנות יותר מאשר חברות סגורות. עבור שוחרי דמוקרטיה, מדובר בשיעור שאינו רק חשוב, אלא גם מעורר השראה. זו הסיבה לכך שהניצוץ שהצית את המהפכה התעשייתית לא התלקח בסין של המאה ה-15, למרות המצוינות הטכנית שהפגינו המנדרינים, אבל התלקח גם התלקח 300 שנים לאחר מכן באירופה הכאוטית אך החופשית יותר. זו גם הסיבה לכך שברית-המועצות של סטלין אמנם הצליחה להקדים את ארצות-הברית במירוץ לחלל, אך אז נידונה ל-3 עשורים שבהם לא יכלה אלא לצפות בארצות-הברית מגיעה אל הירח וממציאה את רוב הטכנולוגיות המודרניות המשמעותיות.

התרבות והכוח האנרכיים של האינטרנט עירו חיים חדשים להשקפה הזו. כיכר תחריר בקהיר היא דוגמה משכנעת למדי לחוסר התאימות המהותי בין מדיה חדשה לדיקטטורים ישנים. מי שלא השתכנע מוזמן לפנות אל הפונקציונרים הסינים, שחששם מפני מהפכה טוניסאית מקומית הניע אותם לחסום כל התייחסות מקוונת למהפכת היסמין - ואף לאסור על מכירת הפרח עצמו. נטיות דכאניות ממין זה הניעו רבים מאנשי התעשייה לתהות בינם לבינם אם משטרים אוטוריטריים מסוגלים בכלל לאפשר את סגנון המחשבה והעבודה החופשי, הפתוח (ולא פעם גם המרדני במובהק) שחדשנות של ממש זקוקה לו כאוויר לנשימה. מדינות אוטוריטריות אולי מצטיינות בייצור אייפדים. האם הן יכולות גם להמציא אותם?

רוסים רבים שותפים לתהייה הזו. אחרי הכול, רוסיה היא הארץ שנתנה לעולם את המונח "כפרי פוטיומקין" - כפר שהוא תפאורה ולא יישוב של ממש. רבים מאמינים שסקולקובו היא חלום באספמיה במקרה הטוב, ובמקרה הרע מזימה של פוליטיקאים ושל אנשי עסקים המקורבים להם, המבקשים רק צינור מזומנים חדש שיתפתל לתוך כיסיהם הפרטיים.

"אי-אפשר בלי הממשלה"

האיש שינסה לגרום למפקפקים לאכול את הכובע הוא אחד המנצחים הגדולים עד כה של המירוץ הקפיטליסטי הפרוע בגרסתו הרוסית הלא פשוטה: ויקטור וקסלברג, מיליארדר יליד אוקראינה, הניצב בראש אימפריה הכוללת אחזקות משמעותיות בתעשיות הנפט והאלומיניום של רוסיה. אם שמעתם על וקסלברג, רוב הסיכויים הם שזה קרה ב-2004, אז רכש את אוסף ביצי הפברז'ה של משפחת פורבס, שהוצגו מניה וביה בקרמלין. ב-2006, במחווה דומה, שילם מיליון דולר כדי להחזיר את הפעמונים מבית לואל של הרווארד אל ביתם המקורי, מנזר דנילוב במוסקבה (הרווארד קיבלה העתקים במקומם).

פנים אל פנים, עם זאת, הופעתו של וקסלברג אינה עולה בקנה אחד עם הדימוי נוטף הטסטוסטרון שדבק במעמד האוליגרכים הרוסי. במשרדו במוסקבה יש אמנם אח, ומחוץ למשרד ניצבת מזכירה יפה כפסל, אבל על הקיר שמאחורי שולחנו יש בעיקר ספרים, ובכלל זה מדריך מדעי לתורת המתכות וכן "אדון הסנאט", הכרך השלישי של הביוגרפיה של לינדון ג'ונסון מאת רוברט קארו, באנגלית (וקסלברג דובר אנגלית שוטפת). הוא גבר נמוך ורחב גרם, עם זקן מאפיר, עיניים כחולות וריסים ארוכים להפתיע. פגשתי אותו ארבע פעמים במרוצת השנה האחרונה, ובארבעתן הוא לבש חליפה בצבע רך, לרוב אפור. לא תמיד ענב עניבה. הוא מדבר בשקט, מקפיד בנימוסיו ומרבה לחייך. רוסיה מלאה צארים נמרצים, אבל התדמית הציבורית של וקסלברג היא של אדם צנוע, סבלני ורך הליכות. חייו, הוא הסביר לי, "משעממים כמו חייו של עכבר אפור: פגישה, פגישה, פגישה, פגישה רשמית, פגישה, פגישה. לישון טיפ-טיפה. עוד פגישה".

מאז 23 במארס 2010, אז מינה אותו מדבדב לראש פרויקט סקולקובו, וקסלברג מחלק את זמנו בין יצירת התשתית החוקית הדרושה לפרויקט בבית לבין טיסות ברחבי העולם, במטוסו הפרטי, כדי למכור את הפרויקט בחו"ל. בין היתר הגיע לאקספו של שנחאי, לעמק הסיליקון בקליפורניה, לוושינגטון (כחלק מהמשלחת של מדבדב) ולדאבוס.

כמו כל מי שדיברתי איתו, גם וקסלברג חושב שפרויקט סקולקובו הוא הימור עם סיכויי הצלחה בעייתיים. "בחנתי את הניסיון הבינלאומי בתחום, ואנחנו יכולים לראות שלפחות חצי מהפרויקטים האלה לא עובדים", הוא אומר. "מדינות חזקות עם משאבים פיננסיים משמעותיים בונות בניינים מדהימים שנשארים ריקים למחצה ורחובות שאין בהם אף אחד". לבנות זו לא בעיה, אומר וקסלברג. "במוקדם או טיפה במאוחר, יפה או טיפה פחות יפה - בסוף נבנה עיר". החלק הקשה, כדבריו, הוא "מה שבא אחר-כך".

וקסלברג מתעקש שהמעורבות הממשלתית הניכרת אינה עומדת בשום סתירה ליצירה של תרבות מקומית חופשית ותאבת חדשנות. למעשה, הוא אומר, זהו תנאי הכרחי. "בכל מה שנוגע לחדשנות, עמק הסיליקון הופיע בזכות הממשלה, שלא יהיו לנו שום אשליות. במקור, הוא חייב את הקיום שלו לחוזים רציניים עם הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. ועד עצם היום הזה, עמק הסיליקון עדיין מסתמך במידה ניכרת על חוזים ממשלתיים. אין שום אפשרות לעקוף את העובדה הזאת. איפה שלא תסתכלי, תראי שהממשלה תמיד משחקת תפקיד משמעותי. ככה זה בסינגפור. ככה זה בהודו. מעורבות עצומה של המדינה".

ככל שאמורים הדברים ברוסיה, טוען וקסלברג, תפקידה של המדינה מהותי אף יותר. "ברוסיה אי-אפשר להסתדר בלי הממשלה - אני לא מאמין שזה בכלל אפשרי", הוא אמר לי. "התפקיד של המדינה הכרחי לגמרי. צריך, לדוגמה, להעביר את החוקים שנוגעים לסקולקובו. מי יעשה את זה? המדינה. בלי החוק לא יהיה כלום. מי סיפק את ההון הראשוני? שוב המדינה".

בעיניו, הצלחת הפרויקט תלויה ביכולתו למשוך את עידית המוחות הרוסיים - וביכולתם של המוחות הרוסיים האלה לבנות כלכלה חדשה, היי-טקית. "המפתח להצלחה הוא האנשים. אנחנו צריכים אנשים שרוצים, שמאמינים ושמוכנים להיאבק בשביל לחשוב על דבר חדש ולהפוך אותו למציאות בכלכלה הרוסית. האם יש לנו אנשים כאלה? זו שאלה גדולה".

חממת טכנולוגיה

השאלה שהציג וקסלברג מעסיקה רבים ברוסיה. היא עולה בכל פעם שמנהיגיה מבקשים לחולל בה מודרניזציה. ילצין והרפורמטורים שלצדו חששו שהעם הרוסי אינו מוכן לכלכלת שוק. לנין והבולשביקים חששו שאינו מוכן לקומוניזם. פטר הגדול חשש שהרוסים אינם מוכנים להשאיר מאחור את ימי הביניים. ואולם, ממש כשם שטיפשי לתלות את כישלונו של הקומוניזם בחוסר התלהבות מצד הפרולטריון הרוסי, בשעתו, לא סביר להציג כיום את העם הרוסי כחסם העיקרי בדרך לכלכלה מבוססת חדשנות.

הכלכלה הרוסית אמנם אינה ניצבת בראש סולם החדשנות העולמי, אבל רוסים רבים דווקא נמנים עם מיטב חדשני העולם. פרס נובל בפיזיקה הוענק בשנה שעברה לשני מדענים יוצאי רוסיה. מתמטיקאים ומתכנתים רוסים זוכים לכבוד ויקר בעמק הסיליקון ובוול סטריט. שתיים מן ההנפקות האינטרנטיות המשמעותיות ביותר באירופה ב-12 החודשים האחרונים היו הנפקות של חברות רוסיות - יאנדקס, מנוע החיפוש הרוסי שמייסדיו טוענים שהטכנולוגיה שלו עדיפה על זו של גוגל, ו-Mail.ru, חקיין רוסי של פייסבוק ושל יאהו. שתיהן ניצבות כיום בין חברות האינטרנט המובילות באירופה, מבחינת שווי שוק, למרות הבעיות המדוברות של הכלכלה הרוסית.

יתר על כן, מוסקבה היא גם ביתה של אחת מקרנות ההשקעה הנבונות והאגרסיביות ביותר בתחום טכנולוגיית המידע - קרן DST Global, שהשקיעה 200 מיליון דולר בפייסבוק ב-2009 והימרה גם על זינגה הפורחת. מייסד DST, שהוא גם בעל מניות משמעותי ב-Mail.ru, הוא יורי מילנר. השנה הוא נכנס לרשימת העשירים של פורבס, עם שווי מוערך של מיליארד דולר, ורכש תמורת 100 מיליון דולר אחוזה בלוס אלטוס הילס בעמק הסיליקון.

ואם נדמה שאלה דוגמאות מעטות מדי, את הסיבה ניתן לתלות בתמריצים, כפי שקורה לא פעם. הקרמלין אמנם מפגין כעת התלהבות רבה בכל הנוגע לטכנולוגיה, כפי שמלמד פרויקט סקולקובו, אבל האמת הלא נעימה היא שעד לאחרונה יזמי היי-טק נחשבו ברוסיה לסיפורי הצלחה מדרגה שנייה לכל היותר, אנשים שלא היו להם השכל או החוצפה להיכנס ליוזמות עסקיות רווחיות יותר. כך לפחות מסביר סרגיי בלוסוב, יזם המעסיק יותר מאלף מתכנתים רוסים ב-3 חברות היי-טק בינלאומיות, את ההיצע הדל של תעשיית ההיי-טק הלאומית.

"כל הרכוש ברוסיה היה של המדינה, ואת רוב הכסף עשו אנשים שהיו מעורבים בהפרטה", כך בלוסוב, שלובש ג'ינס כהים וחולצה אדומה, ארוכת שרוולים. "אחר-כך, לפני 10 שנים, הייתה התעוררות רצינית בעסקים עם קיום פיזי, במבנים ממש, ורבים מהמהנדסים שלי היו באים אליי ואומרים, 'אני רוצה לפתוח רשת של בתי כולבו' או 'אני רוצה לבנות בתים'. אחרי זה, לפני חמש שנים, הרבה אנשי עסקים החליטו לעבוד בשביל הממשלה". רק עכשיו, הוא סבור, מתחילה להיות סיבה של ממש לעבוד בתחום הטכנולוגיה.

בלוסוב, איש עסקים בינלאומי המשתמש בדרכון סינגפורי, אינו מנסה לייפות בדיעבד את ההחלטה שקיבל בראשית הקריירה שלו, לפני 20 שנה, להתמקד בבניית מחשבים ואז בתכנות מחשבים. "הייתי צעיר וטיפש", הוא אומר על כוס אספרסו לילית בסניף סטארבקס עמוס במרכז מוסקבה. "אילו הייתי משקיע את הכסף בהפרטה, זה היה הרבה יותר רווחי".

מאז נפילת הקומוניזם, רוב המתמטיקאים והפיזיקאים הנבונים והנועזים יותר ברוסיה - אנשים שהיו מוצאים את עצמם בעמק הסיליקון או בוול סטריט לו חיו בארצות-הברית - בחרו להתמקד ביוזמות מסוג שונה למדי. לויקטור וקסלברג, לדוגמה, יש דוקטורט במתמטיקה. הוא הרוויח כסף ממכירת תוכנות, אבל אז פנה חיש מהר לעסקי ההפרטה. את ההון הראשוני שלו עשה וקסלברג ב-1988, כאשר ברית-המועצות של גורבצ'וב עשתה את צעדיה הראשונים בכיוון הקפיטליסטי. הוא חיבר ומכר תוכנות מחשב. בתוך 3 חודשים, אמר לי, הרוויח "מספיק כדי לקנות דירה, מכונית ודאצ'ה".

אז פנו הוא וחמשת שותפיו ליוזמה מורכבת יותר, אשר כללה איסוף כבלי נחושת ממזבלות במערב סיביר, יצוא של הנחושת, ושימוש ברווח לצורך יבוא מחשבי IBM, שאותם מכרה הקבוצה לחברות ברוסיה לאחר שהתקינה עליהם תוכנות שחיברה. העסק היה רווחי - וקסלברג מספר שהוא ושותפיו הרוויחו 100 דולר על כל דולר שהשקיעו - ובתוך שנה כבר היו להם מיליון דולר. "היום זה נשמע מצחיק, אבל אז זה היה המון-המון כסף".

אילו זה היה סיפור מעמק הסיליקון, וקסלברג ושותפיו ודאי היו הופכים לענקי תוכנה. אילו זה היה סיפור הודי, ודאי היו פונים לעסוק במיקור חוץ של טכנולוגיה. אילו היו סינים, אולי היו משתמשים במיליון הראשון כדי להקים מפעל. אבל זו רוסיה, ווקסלברג התגלה כאחד מאנשי העסקים הגמישים בה. "אנשים לא ידעו מה לעשות עם שוברי ההפרטה, אז אנחנו קנינו אותם והשתמשנו בהם כדי להשתתף במכירות פומביות על נכסים מופרטים. ככה קנינו את הנכסים המשמעותיים הראשונים שלנו, שהיו מפעלי אלומיניום, ומשם בנינו את העסק האמיתי שלנו".

הזדמנויות כאלה כבר פסו מן העולם. פרויקט סקולקובו אולי יהיה מוקד משיכה לדור הבא של רוסים מיומנים ואינטליגנטים במיוחד. ואולי לא. הגורם המרכזי שעלול לחבל בהצלחת הפרויקט, למרבה האירוניה, הוא בדיוק הדבר שהקרמלין והאוליגרכים מייחלים לו: מחירי סחורות שיישארו גבוהים, ובייחוד מחירי הנפט והגז. "נפט יקר מדי זאת בעיה בשביל כלכלה מבוססת חדשנות", אומר בלוסוב. "אם המחיר גבוה מדי כל המהנדסים ירצו לעבוד בבנקים או בגזפרום".

ואולי ירצו לעבוד דווקא בממשלה, שחלקים ניכרים מן העושר שמניב הנפט ממשיכים להתנקז אליה. הודות למודל הקלפטו-קפיטליסטי של רוסיה, משרות ממשלתיות נעשות מבוקשות יותר ויותר, שהרי הן מספקות הזדמנויות משתלמות מאוד לזכות בתשלומי שוחד נאים מאוד. במרוצת העשור האחרון תפחה הביורוקרטיה הפדרלית של רוסיה בשני שלישים - מ-527 אלף ביורוקרטים ל-878 אלף. ולדיסלב אינוזמצב אומר שמבין 109 סטודנטים שלימד בבית הספר הגבוה לכלכלה ב-2008 (אחד ממוסדות הלימוד המובילים במדינה), 88 שאפו למשרה ממשלתית.

פרויקט סקולקובו, אם יצליח, יציע להם ולאחרים כמותם מסלול אחר - אף שיהיו כרוכים בו גם סיכונים לא מעטים, החל באלה האופייניים למשרות היי-טק וכלה באלה התלויים במידת מחויבותה של הממשלה לא לשלוח את זרועה הארוכה לתוך הפרויקט שלא לצורך. השאלה היא כמה אנשים אכן יבחרו במסלול הזה, בהתחשב בקיומן של הזדמנויות בטוחות פי כמה בחיקה החמים והמוגן של המדינה.