דרור פויר בטעימות מולקולריות עם קציפת בשר וקציפת חזרת

יום שני בערב, מלון הרודס בתל אביב. האירוע: ארוחת טעימות לרגל פתיחת תערוכת המזון ישראפוד, שזו הפעם הראשונה ששמעתי על קיומה. לתערוכה הגיע השף מושיק רוט, שהוא הישראלי הראשון שהגיע לשני כוכבי מישלן. יש לו מסעדה בהולנד והוא מבשל מולקולרי. בישול מולקולרי, בקצרה, זה אוכל שלא נועד להשביע, המיועד לאנשים שאף פעם לא היו רעבים.

אני מגיע בחצי שעה איחור, אחרי שהכנתי לילדים ארוחת ערב לא מולקולרית בעליל של שניצלים ואורז, אבל לא הפסדתי כלום. שלב המינגלינג עדיין בעיצומו. וכשאני אומר בעיצומו, אני מתכוון לזה שהכול מנומנם עד למאוד. מלצרים מסתובבים עם פינגר-פוד מולקולרי כמו בוטן שנמס בתוך עצמו ומזכיר את הבמבה הדוחה הזו עם הנוגט בפנים. מגישים גם עוגיית מדלן עם אנשובי וזית ירוק (רק בלי הזית, מישהו הפך אותו לקציפה) וקוקטייל של קוסקוס, סרדינים, אריסה ולימון כבוש. זה טעים מאוד, למרות שאין שם קוסקוס כפי שאנו מכירים אותו. מישהו הפך את הקוסקוס לקציפה. מגישים גם נייר סלק ממולא בחזרת - סליחה, קציפת חזרת - וביצי דגים. משהו משובב חך. אין דבר שאי אפשר להפוך אותו לקציפה, מתברר. היו גם ביצי שליו עם ג'ינג'ר ואגוז מוסקט.

יש פה כמה עשרות אנשים. אני מבחין ברמי לוי, שלפי מידת החיבה שהוא רוחש לי, נדמה שהוא מתבלבל ביני לבין מישהו אחר; ברפי אלול, בדוד פתאל ובחבר שלי הטוב דיוויד פדרמן, שאותו תמיד כיף לפגוש. אנחנו מדברים מעט על המצב בארץ ובעולם. הכול בגלל המחאה החברתית, אומר פדרמן בחיוך דק מן הדק. אני פוגש גם את ישראלה שטיר, שמארגנת את התערוכה. הקאווה לא רעה והזמן עובר, קציפתי.

עבר זמן מאז המינגלינג האחרון שלי. לא מספיק זמן, כי אין מספיק זמן בעולם בשביל זה, ואני מגלה ששום דבר לא השתנה. הכישורים החברתיים שלי עדיין שואפים לאפס ולא משנה מה אעשה, אחרי פרק זמן של שלוש עד שבע דקות אני מתמלא בטינה כבושה ולא נשלטת כלפי כל האנשים בחדר. הם לא עשו לי כלום, כמובן, ורובם נחמדים עד למאוד, אבל כל הדז'ה וו הזה לא עושה לי טוב. אני גם כנראה האדם הכי גרוע בעולם בסמול-טוק. אנשים מדברים איתי, וכל מה שאני יכול להתרכז בו זה הנתזים הקטנים של קציפה לא לעוסה שעפים להם מהפה אל תוך כוס הקאווה שלי.

כבד אווז בהשראת סלבדור דאלי

אחרי פרק זמן לא ברור מזמינים אותנו להיכנס. חדר האוכל מעוצב כמו פרדס: עצים מפלסטיק ושמיים מצוירים על התקרה. קשה להחליט אם זה יפה או מכוער. אני עושה סיבוב במטבח היפה. עומדים שם שלושת השפים, מושיק רוט, שלום קדוש וגולן ישראל. אני רואה את רוט בוחן ברצינות תהומית כל טיפת קציפה של משהו לא ברור שמונחת לצד שתי חתיכות זעירות של תות קפוא. תמיד עניין אותי איפה עובר הגבול בין לקחת את עצמך ברצינות, שזו תכונה טובה, לבין לקחת את עצמך ברצינות תהומית, שזו תכונה מוזרה. המלצרים עומדים בשורה, בידו של כל אחד צלחת והשף עובר אחד-אחד ומיישר את הצלחת, כך שתוגש לשולחן בזווית הנכונה. אני מתנחם בשיחה עם משגיח הכשרות. לא ברור איך, אבל השיחה גולשת למה מותר ומה אסור לחשוב בשירותים.

המלצרים יוצאים לדרכם ומניחים את המנה בדיוק בזווית הנכונה. המנה היא "כבד אווז בהשראת סלבדור דאלי". לצד התות הקפוא והקציפה מונחות שתי חתיכות קטנטנות של פטה כבד מפוסל בצורת שפתיים ומצופה במין ריבה ולידו משהו שנראה כמו שלווה ויש לו טעם של שלווה, אבל הוא בטח משהו אחר. גם הפטה הוא לא בדיוק פטה. גם הוא מוקצף. השף נושא נאום לא קצר ורציני להחריד על מקורות ההשראה למנה. שילוב הטעמים, הוא אומר, מזכיר לו את דאלי. הנאום ארוך בערך פי עשרה מהזמן שבו לוקח לאכול את המנה. למרות ש"לאכול" זה לא בדיוק מה שקורה פה.

המנה הבאה היא "סימפוניית ירקות הארץ". שלוש קעריות זערוריות. בראשונה פסטה, וכשאני אומר פסטה, אני מתכוון לפסטה אחת, כלומר אטרייה בודדת. למעשה, זו בכלל לא אטרייה - זו עגבנייה שעברה מניפולציה מולקולרית והפכה למה שהיא. זה טעים. בקערית השנייה סורבה מפלפל שאטה. בשלישית כיסון בגודל שנקל ממולא בארטישוק ירושלמי. גם לפני המנה הזו מוגש נאום לא קצר שתמציתו: מדובר בקרעפלך. מלצרים עוברים ומזים מין רוטב מסתורי על הכיסון הגמדי. זה מזכיר לי אוכל של הוספיס - משהו שלא צריך בשבילו שיניים - רק יותר טעים. מזל שיש על השולחן לחמניות, לחמניות רגילות מאוד, מקמח והכול, שנראות כמו לחמניות ויש להן טעם של לחמניות. כי כל המולקולרי הזה עושה את הבן אדם רעב.

וכך זה נמשך ונמשך. יש דג קטנטן ששוחה בטיפת רוטב ומונח על רמז לפירה. יש מנה של לחי טלה עם תפוז סיני, קרם סלרי וליים. יש גם המבורגר, אבל לא ממש המבורגר. זו מין חתיכה פיצפונת של משהו שלא נראה כמו בשר, אבל יש לו טעם כזה, אולי זו קציפת בשר, ובמקום לחמנייה יש עוגיית מקרון. זה טעים לאללה, אין ספק, אבל הכול כל-כך רציני ומחזיק מעצמו, ולפני ואחרי ותוך כדי כל מנה יש נאום טרחני עד שאין לי ברירה אלא לשתות הרבה יין ולקוות שהכול חלום.

אבל לא. מדובר במציאות. אני חושב על זה שכל האוכל הזה שאכלתי פה היום לא יצליח למלא אפילו חצי פיתה. ולמרות זאת, איכשהו אני מתמלא. לא ברור ממה. כנראה שכל המולקולרי הזה ממשיך לגדול בתוך הבטן או משהו. יש גם קינוח שלא הבנתי ממה הוא עשוי. כן, ברור, גם הוא קציפה של משהו, אולי לימון?

באיזשהו שלב זה נגמר, כנראה. אין לי שום זיכרון ממה שאירע משלב הקינוח והלאה, הכול נמחק לי. כל מה שאני יודע זה שהגעתי הביתה ואכלתי שאריות של שניצל קר, מונח על מצע של אורז מאתמול, שוחה בתלולית נחמדה של קטשופ.