תיאטרון בהתנדבות: תיאטרון הפרינג' הולך ופורח בתקציב אפסי

לפני 36 שנה, בקפה "בית הובן" בתל אביב, העלה השחקן ניקו ניתאי לראשונה הצגת יחיד בשם "הנפילה", שאותה כתב, עיבד וביים על-פי סיפור מאת אלבר קאמי.

גלימה ישנה ממחסן התלבושות הפרטי שלו הייתה האביזר היחיד שבו השתמש. כל השאר, נשען על יכולתו לשאת מונולוג ארוך של עורך דין לשעבר, העושה דין וחשבון נוקב עם חייו במהלך ישיבה בבר מפוקפק בשם "מקסיקו סיטי". באופן טבעי, לניתאי לא היה מושג ש"הנפילה" תעשה היסטוריה מקומית ותמשיך להציג מול קהל עד עצם היום הזה, ובאותה הזדמנות תניח אבן פינה לז'אנר המוכר כיום בשם "פרינג' ישראלי".

"זו לא הייתה ההצגה הראשונה שהעליתי באופן עצמאי", הוא משחזר, "הייתי שחקן רפרטוארי בתיאטרון הלאומי הבימה, אבל על חומרים שבאמת אתגרו אותי עבדתי בתקציב פרטי וזעום. הייתי חלק מחבורת שחקנים ויוצרים שלא מצאה מספיק עניין בזרם המרכזי של העשייה הבימתית, וחיפשה ביטוי חלופי. אז נכון, כסף לא הרווחנו. להיפך. שנים אחרי העלאת 'הנפילה' השקעתי את כל רכושי בהקמת תיאטרון 'קרוב', הפועל, גם כיום במתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, וזה היה ההימור הכלכלי הגדול של חיי. עדיין, שחקן שמשהו בוער בו חייב להוציא אותו החוצה או שיישרף מבפנים".

השיגעון לדבר מצד אחד, מול עבודה בתקציב אפסי ובשכר מינימלי ולעיתים קרובות בהתנדבות, הייתה, ועודה, הנחת יסוד בקרב כל המעורבים בסצנת הפרינג' - תיאטרון שוליים - בישראל. מה שהשתנה זו הכמות. אם בשעתו נחשבו ניתאי וחבריו לקבוצת שוליים של ספק תימהונים ספק פורצי דרך, בשנים האחרונות הפרינג' עולה ופורח ויש עשרות קבוצות ברחבי הארץ.

במקביל, הפער הכלכלי מול התיאטראות הרפרטואריים הולך וגדל. לראייה, כוכבים כמו ששון גבאי, יונה אליאן-קשת, יעקב כהן, גיל פרנק, אבי קושניר, רמי הויברגר, מוני מושונוב ושלמה בר-אבא משלשלים לכיסם מאות אלפי שקלים בשנה.

"כסף הוא לא העניין"

רוב שחקני התיאטרון בישראל מקבלים שכר על פי מספר ההצגות שבהן הם מופיעים מדי חודש. ההבדל הוא שבתיאטרון רפרטוארי גדול, שחקן מוביל שעצם שמו מושך קהל לאולמות יכול לדרוש (ואף לקבל) בין 4,000 ל-5,000 שקל להצגה, וכאשר הוא עולה לבמה למעלה מ-200 פעמים במהלך שנת עבודה ממוצעת - הכסף זורם.

לעומתם, שחקני פרינג', גם אלו המופיעים במסגרת מוסדות ותיקים ויציבים, משתכרים בין 200 ל-300 שקל להצגה בממוצע, ומדובר בהצגות המועלות לרוב עד שלוש פעמים בחודש.

"אנחנו משלמים 250 שקל להצגה לשחקן", מאשרת שרית רמתי, מנהלת תיאטרון מלנקי, "ובתקופת חזרות 2,000 שקל לחודש, כי אז הם עובדים כמה שעות ביום מול הבמאי איגור ברזין. כל השחקנים שלנו עובדים גם במקומות אחרים, ועדיין משתלם להם להישאר איתנו, כי העבודה מול איגור היא חוויה שלא זוכים לה בשום מקום אחר. אני ואיגור מקבלים משכורת קבועה, אבל היא סמלית, כאשר יום עבודה נמשך לעיתים 18 שעות. כסף הוא לא העניין".

"אין שום דרך לחיות מזה", מאשר הבימאי שלמה פלסנר החתום על כמה מהצגות הפרינג' המצליחות של העשור החולף ובהן "רעב" ו"זריחה". "כל שחקני הפרינג' בארץ מתפרנסים בפועל ממקורות אחרים כמו גיחות לתיאטרון רפרטוארי, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, או כתיבה והוראה שזו הדרך שבה גם אני מפרנס את משפחתי כאשר אני לא מביים. לפעמים נפגשים בשעות הקטנות של הלילה, כי זה הזמן היחיד שבו כולם יכולים להגיע. וכן, יש גם עבודה בהתנדבות או בתמורה לסוג של תשלום עתידי כאשר ההצגה מתחילה לרוץ".

חשבת פעם לפרוש?

פלסנר: "הרבה פעמים. יש רגעים שרוצים לוותר על הכול, ואז נכנסים לחדר החזרות ולהט העשייה מדבק, שמבינים שאין דרך לחיות בלי זה. לאור שיש לאנשים בעיניים אין תו מחיר".

תמיכה ממשלתית של 15 מ' ש' בשנה

מנהל תרבות מעניק מדי שנה תמיכה של כ-15 מיליון שקל לכלל פעילות הפרינג' בארץ. 3 מיליון שקל שמורים מראש למה שמכונה "פרויקטים מיוחדים", וכך נשארים 12 מיליון שקל לתמיכה בכל השאר.

החלוקה נקבעת לפי דירוג מוסדות הפרינג', כאשר בראש הפירמידה ניצבים "מרכזי פרינג'" - תמונע, צוותא, תיאטרון הסמטה; אחריהם "קבוצות פרינג'" - תיאטרון קרוב, תיאטרון מלינקי; ורק אז המיזמים הפרטיים. שאר הכסף מגיע מעיריות או מועצות מקומיות ותורמים פרטיים. הכנסה עצמית ממכירת כרטיסים היא נתון שולי (ראו טבלה).

"במקצועי אני איש עסקים, ועל עבודתי בתמונע אני לא לוקח שכר. זו בפירוש עשייה בשביל הנשמה, ללא מטרת רווח", אומר מיקי צוקרמן, מנכ"ל תיאטרון תמונע, תיאטרון הפרינג' הגדול בישראל.

"תשלום לשחקני פרינג' יכול לבוא בשתי דרכים: או שכר לפי הצגה, אם מדובר בהפקה שלנו, או חלק בהכנסות ממכירת כרטיסים כאשר אנחנו מארחים קבוצות חיצוניות. במקרה האחרון, ישלמו לנו דמי שכירות לאולם, והשאר יתחלק בין היוצרים, אנשי הצוות והשחקנים. אם נמכרים כ-60 כרטיסים במחיר ממוצע של בין 50 ל-65 שקל, והמחזאי מקבל 10% תמלוגים, יוצא ששחקן יישאר עם בין 200 ל-250 שקל להצגה, אבל הרבה פעמים גם פחות.

"אסתי זקהיים, שחקנית הפרינג' העסוקה בארץ כיום, יכולה להגיע להכנסה של 4,000 שקל לחודש לכל היותר ואת השאר היא משלימה מעבודות חיצוניות. יעל אבקסיס קיבלה הצעות מכל התיאטראות הגדולים בארץ, ועדיין ההופעות היחידות שלה עד היום בתיאטרון היו בשתי הצגות שהועלו אצלנו: 'קפיצה לחו"ל' ו'האישה מהים', פשוט כי החומרים קסמו לה. היא לא הרוויחה שקל יותר מהשחקנים האחרים, וברור שהיא לא עשתה את זה בשביל הכסף".

יש אופציה לשינוי עתידי?

"אני מנסה לפתח מודל כלכלי שישפר את תנאי המחיה של העוסקים בפרינג', בינתיים ללא הצלחה. בז'אנר הזה אין הבדלים משמעותיים בין ישראל והעולם. זה תמיד תיאטרון למיטיבי לכת, המועלה מול קהל איכותי אבל מצומצם יחסית".

באופן טבעי, כאשר נוגסים רבים נאבקים על עוגה קטנה, יש גם קומבינות. "מוסדות פרינג' מקבלים דירוג ממנהל תרבות לפי כמות ההופעות שהם מעלים מדי שנה, המהווה לכאורה אומדן להיקף הפעילות שלהם", אומר ינון צפריר, מנהל קבוצת "אורתו דה", החתומה בין השאר על המופע עטור השבחים "אבנים". "כאשר אתה מנהל קבוצת פרינג' ללא אולם בית, לעיתים קרובות אתה בבעיה, כי אתה צריך לשכור אולם ממוסדות כמו צוותא או תמונע, אבל בתמורה הם מבקשים להצהיר על ההופעה כחלק מהפעילות השנתית שלהם כדי להעלות לעצמם דירוג - למרות שבפועל, זו לא הפקה שלהם. למזלי, 'אבנים' נהנית כיום מפריבילגיה של מנצחים. לכן אנחנו יכולים לסרב ועדיין ישכירו לנו אולמות, כי יודעים שאנחנו מביאים קהל, אבל רבים אחרים נכנעים בלית ברירה ומופיעים בלי לקבל הכרה, היכולה להשפיע על בקשה עתידית שלהם לקבל הכרה רשמית כקבוצה - מה שיאפשר קבלת תמיכה גדולה יותר ממנהל תרבות, ובהתאם שיפור בתנאי העבודה והשכר שהם מזעריים ממילא".

ובכל זאת הצלחתם.

"את 'אבנים' המקורי, שנמשך רבע שעה בערך, העלינו בתקציב של 20 אלף שקל. רק אחרי שהתחלנו לקבל פידבקים והזמנות להופעות בפסטיבלים בחו"ל קיבלנו תוספת של 100 אלף שקל להרחבת המופע למתכונתו הנוכחית. בתחילת הדרך כולנו עבדנו ללא תמורה כספית".

הצגה פרטית בדירה

ויש את אלו שבחרו להשתחרר לחלוטין מכל מגבלה, כמו אמיר אוריין. שחקן שהפך למבקר תיאטרון מושחז, עד שבאמצע שנות ה-80 ייסד את תיאטרון החדר - שילוב של בית ספר למשחק וחממת פרינג' - המעלה מזה שנים הצגות איכות בדירה פרטית מול קהל של בין 10 ל-15 איש בלבד, תוך סירוב עקרוני לקבל תמיכה כספית ממנהל תרבות או כל גוף ציבורי אחר.

"כל תמיכה חיצונית פירושה ויתור מסוים על חירות אמנותית מוחלטת", טוען אוריין, "העדפתי לא להיות תלוי באיש. את הצגות תיאטרון החדר אני מממן מכספי בית הספר למשחק, כאשר הקהל נתפס בעינינו כאורחים-חברים המוזמנים לחלוק חוויה. התפאורה, התלבושות, האיפור - כולם רכוש פרטי שלי ושל השחקנים. ברור שאין דרך להתפרנס ממכירת עשרה כרטיסים ב-60 שקל, פרט להופעות אורח שלנו באולמות חיצוניים ופסטיבלים מול קהל גדול יותר, אבל כל מי שעובד איתי מודע לזה, כי האופציה לא רלבנטית עבורי".

מה האופציה?

"תיאטרון רפרטוארי ממוסחר, רדום וצפוי מראש".

"יש כאן החמצה אדירה", מסכמת עירית פרנק מנהלת תיאטרון הסמטה ביפו, "קיים נתק מוחלט בין הפרינג' והתיאטראות הרפרטואריים, כאשר בפועל הם יכלו להזין זה את זה. הפרינג' יכול היה לטפח יוצרים ובמאים, שמאוחר יותר היו עוברים לזרם המרכזי ועושים בו מהפך. נותר רק לחכות למהפך האמיתי, אותו יכול להביא רק הקהל.

"אם אנשים יבינו שהם לא חייבים ללכת כעדר שוטה אחרי המסחריות הרדודה של התיאטרון הרפרטוארי, ויש אופציה לחובבי איכות שהיא גם זולה בהרבה - אז יקרה שינוי דרסטי. אולי לא בן-לילה, אבל הוא יקרה".

 22