מדוע אסד מחזיק מעמד?

כבר כשנה בוערת האש בסוריה, אך קיצו של המאבק המתחולל במדינה זו ואשר גבה עד כה את חייהם של אלפים מאזרחיה, אינו נראה באופק.

מהי הסיבה להיעדר הכרעה במאבק על סוריה ומדוע שורד בינתיים בשאר אל-אסד את האביב הערבי, אותו צונאמי שאין לעמוד בפניו ואשר מוטט, תוך ימים אחדים, ולכל היותר תוך כמה חודשים, את המשטרים במצרים, בתוניס, בלוב ובתימן?

בראיון שהעניק בשאר אל-אסד בינואר 2011 לוול סטריט ג'ורנל, היה זה בטרם פרצו המהומות בסוריה, הוא הרגיע את מראייניו המודאגים והבטיח להם כי לדמשק הסופה לא תגיע, שכן סוריה אינה תוניס ואינה מצרים. בשאר טעה ובגדול, שכן בתוך כחודש לאחר שהעניק את הריאיון, אחזה האש בכל רחבי סוריה. אבל הוא צדק כשאמר כי סוריה שונה ממצרים ומתוניס, וכי יש לה ייחודיות המגנה עליה מן הסערה.

בלי עדות המיעוטים

ייחודיות זו קשורה למבנה החברה הסורית. סוריה היא מדינה רבת עדות, שבה קרוב ל-40% מתושביה משתייכים לבני עדות מיעוט. בראש ובראשונה, בני העדה העלאווית (כ-12%), שמקרבם באה משפחת אסד השלטת במדינה, אך לצד אלה צריך להוסיף גם את האוכלוסייה הנוצרית (12%) ואף את זו הכורדית (10%) ואת הדרוזית (5%). עדות המיעוטים חוששות מעליית האסלאם הקיצוני לשלטון ומעדיפות, כך נראה, את המשך השלטון הקיים בסוריה. ובכל מקרה, בניהן נמנעו מלהצטרף בהמוניהם למחאה נגד בשאר.

בנוסף, יש לזכור כי בניגוד למצרים ולתוניס, המהפכה בסוריה אינה מהפכת צעירי הפייסבוק, בני המעמד הבינוני והגבוה מן הערים הגדולות. זוהי מחאת האיכרים ובני הפריפריה ומאזורים אלה בא לה כוחה. תושבי הערים הגדולות, ובהם גם בני העדה הסונית, מעדיפים להמשיך ולשבת על הגדר, מתוך חשש לזנק אל הבלתי נודע במקרה של נפילת המשטר. אחרי הכול, עיראק המתפוררת ממזרח היא המודל שאליו מסתכלים הסורים בחשש, ולאו דווקא מצרים הרחוקה.

ובכל זאת, למחאה בסוריה דינמיקה משלה. היא מתפשטת במהירות לכל רחבי המדינה, שוחקת את כוחו של המשטר, וזוכה לגיבוי ולתמיכה בעולם הערבי והמערבי.

המשטר הסורי מדמם. בכך אין כל ספק. השאלה היא האם ימשך הדימום עד שיביא לבסוף לנפילתו של בשאר, או שמא יעלה בידיו לחסום את הדימום ואף להפסיקו.

העולם עם המנצחים

את התשובה לשאלה צריך לחפש בשני מקומות: האחד, בלכידות הצבא ובמנגנוני הממשל במדינה. אלו שומרים בינתיים על לכידותם ועודם ניצבים מאחורי המשטר הסורי. העריקות מן הצבא הינן בשוליים, ואף יחידה צבאית או גנרל בכיר לא ערקו משורות המשטר אל מתנגדיו. אחרי הכול, מרבית הקצונה הבכירה באה מקרב שורות משפחת אסד או העדה העלאווית, והיא יודעת כי בניגוד למצרים סופו של המשטר הינו גם סופה שלה.

השני, בקרב היושבים על הגדר, ובראש ובראשונה תושבי הערים הגדולות - דמשק וחלב, אך לצדם נמצאים גם בני העדות השונות כמו הדרוזים או הנוצרים. כל עוד יימנעו תושבי הערים הגדולות, סונים ברובם, להצטרף להפגנות נגד המשטר, יקשה על האופוזיציה המפולגת ממילא לאסוף מספיק כוח כדי להפיל את משטרו של בשאר. לחלופין, החלטה של הדרוזים בהר הדרוזים לצאת ולהפגין נגד המשטר, דבר שלא קרה עד כה, תאותת כי הם חשים שהמשטר הסורי הגיע לסוף דרכו.

במצב שכזה, אין פלא שהעולם נזהר מלהתערב צבאית בסוריה. הצבא הסורי, הניצב עדיין מאחורי בשאר, עשוי להשיב מלחמה שערה, ומדובר כידוע בצבא חזק ובעל עוצמה. העולם יניח, אפוא, למאבק בסוריה להימשך עד שהמשטר הסורי ייחלש ויקרוס בעצמו, או עד שהיושבים על הגדר בסוריה יצטרפו למחאה, ובכך יסמנו את סופו המתקרב של בשאר. לכל היותר ימשיכו מדינות המערב לסייע כספית ובנשק למתקוממים בסוריה, במטרה לגרום למשטר הסורי להוסיף ולדמם עד לקריסתו.

המסקנה היא, כי גם בשנת 2012 העולם הולך עם המנצחים; וכי לא בהכרח מורל ומוסר, אלא דווקא אינטרסים כמו נפט, הם המכתיבים את מדיניותן של מדינות העולם, ובהן גם את מדיניותן של מדינות המערב.

* הכותב הוא דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב