לפני כמה שבועות קראתי מעל דפים אלו את הכתבה על "עידן הגלדיאטורים". אותה תופעה שיצרה מוטציות פיזיולוגיות, והביאה לטניס שחקנים כמו נדאל ודיוקוביץ' שמסוגלים לחבוט אחד בשני במשך שש שעות רצופות. בניסיון לזכור איפה נתקלתי בניצנים ראשונים של אותה תופעה, נעצרתי בתחילת שנות השמונים. כן, אני חושב ששם זה התחיל. אצל איבן לנדל.
סיפורים על איבן לנדל אני שומע בערך אחת לשבוע. הסיפורים האלו מתובלים באינספור קללות עסיסיות על ה"בחור ההוא מצ'כוסלובקיה" (או "את הכישרון שיש לי בזרת אין לו בכל הגוף"). הבוס שלי, ג'ון מקנרו, לא יכול לשכוח ללנדל את "המשחק ההוא". יוני 1984, לנדל שעד אז היה 0 מ-4 בגמרים של גראנד סלאם, חזר מפיגור 2-0 במערכות ו-4-2 בשלישית בגמר הרולאן גארוס מול מקנרו, כדי לרשום זכייה ראשונה בגראנד סלאם. הזכייה העניקה לו לגיטימציה של אלוף גראנד סלאם והעלתה אותו למקום הראשון בעולם, ולמעשה סימנה את סיום השליטה הקצרה של מקנרו בענף. אחרי המשחק הזה לנדל הוסיף עוד 7 תארי סלאם ב-6 שנים ורשם קריירה עם מעל 1,000 ניצחונות ובסה"כ 92 תארים.
עד היום כשמקנרו מדבר איתי על המשחק ועל ה"צ'וק" (השתנקות) שלו במערכה השלישית, אני רואה את הטירוף שלו בעיניים. ג'וני מק טוען שעד היום יש לילות שהוא לא נרדם בהם כי הוא חושב על אותו משחק.
***
עד שלנדל החל את ההשתלטות שלו על הסבב, שלטו בענף שחקנים מהדור הישן והמסורתי. לנדל היה ה"גלדיאטור" הראשון (נברטילובה בת ארצו היתה ה"גלדיאטורית" הראשונה של סבב הנשים). כשהגיע לסבב הוא הציב סטנדרטים חדשים שלא הכרנו: הוא הראשון שלקח את נושא הכושר הגופני לדרגה של מדע מדויק. היתה לו תכנית אימונים סיזיפית שכללה תזונה מופרעת, אימוני כושר מפרכים ואימוני טניס של שעות. אימון רגיל שלו כלל שלוש שעות רצופות של חבטת כף יד, אחר כך מנוחה קצרה, ועוד שלוש שעות רצופות של חבטת גב יד. אחרי שסיים ללטש את שתי החבטות הוא היה מתפנה למשחקי אימון שכללו מערכות על גבי מערכות מול 2-3 יריבים שהיו מתחלפים ביניהם במהלך "יום הקרב" שאליו נזרקו.
השנים של לנדל בצמרת הענף היו בדיוק השנים שאני שיחקתי בסבב. יצא לי לראות מקרוב את התופעה, וגם היה לי התענוג המפוקפק לשחק מולו פעמיים ביחידים. בפעמיים ששיחקתי מולו הרגשתי כאילו יש מאוורר ענק של רוח שפועל מאחוריו ונותן לחבטות שלו עוד כובד ועוצמה. הפעם הראשונה שלי מולו היתה בשמינית גמר אליפות ארה"ב ב-1990 באצטדיון המרכזי. לפני המשחק לקח אותי מקנרו הצידה ונתן לי טקטיקה איך לנצח את לנדל שנוא-נפשו, כשהוא אומר לי: "תיזהר כמו מאש מכף היד שלו, תחבוט לו כל כדור לגב היד. אני מת שתבעט לו בתחת". הטקטיקה הזאת הביאה אותי לחטוף 6-0 במערכה הראשונה, ובהמשך המשחק אחרי שנטשתי את הרעיונות "הגאוניים" של מקנרו הצלחתי למזער את הנזק ולצאת רק עם 6-3, 6-4. כשסיפרתי את הסיפור הזה ללנדל השבוע בשיחת טלפון הוא התגלגל מצחוק. "אם היית בודק את הסטטיסטיקה, היית רואה שמאז 1985 ניצחתי את מקנרו 10 פעמים רצופות בסבב", הוא אמר לי, "כך שלקחת הוראות ממקנרו איך לנצח אותי זה לא מעשה חכם".
אבל הטריגר האמיתי לשיחת הטלפון ללנדל לא היה להעלות זיכרונות. אלא לדבר איתו על הג'וב הכי יוקרתי/מורכב/גרוע בטניס העולמי שקיבל לפני מספר שבועות: לנסות ולהוביל את אנדי מארי לזכייה בתואר גראנד סלאם, ולהפוך אותו לבריטי הראשון שעושה את זה מאז 1936.
***
"את אנדי אני מכיר כבר כמה שנים", מספר לי לנדל. "הוא יצר איתי קשר בשנה שעברה, דיברנו קצת בטלפון ואז נפגשנו פנים אל פנים ודיברנו על הציפיות שלנו אחד מהשני. שנינו היינו צריכים קצת זמן לחשוב. היה ברור לי שאני יכול לעזור לו, אבל הייתי צריך לחשוב על ההשלכות של העבודה שלי איתו על חיי הפרטיים, כי זו התחייבות רצינית".
- מה גורם לך להאמין שזה יעבוד, בכל זאת יושב חתיכת קוף על הגב שלו?
"אנדי עבר תקופה די מורכבת בשנה שעברה והגיע לנקודה שבה הוא רצה שינוי בצוות המקצועי שלו, והתזמון התאים לשנינו. הוא עובר כרגע תהליכים בקריירה שאני עברתי בתחילת הקריירה שלי. גם לי לקח זמן עד הזכייה הראשונה שלי בגראנד סלאם, אני יודע מה עובר עליו, ויש לי סיבה להאמין שאני יכול להעניק לו מהניסיון שלי ולעזור לו להגיע למטרות שלו. חוץ מזה, אני חושב שיש לו סיכוי להיות שחקן גדול, אולי גם יותר טוב ממה שאני הייתי. בכל מקרה, עיקר העבודה שלי איתו תהיה בתקופות ההכנה בין הטורנירים, וכמובן שאצטרף אליו לטורנירים הגדולים שזו כמובן המטרה העיקרית שלנו".
כשלנדל מדבר על הזמן שלקח לו עצמו עד הזכייה הראשונה, הרי שאצלו התסכול עוד היה גדול יותר מזה של מארי: לנדל היה בן 24 אחרי זכייה ב-40 (!) תארי יחידים, כולל עונת שיא (1982) שבה זכה ב-15 תארים. מארי כרגע באותו גיל שבו לנדל התחיל (24), ועם 22 תארי יחידים ברקורד. "אני די בטוח שזה רק עניין של זמן עד שאנדי יזכה בתואר גדול. צריך לזכור שבשלושת הגראנד סלאמים שבהם הגיע לגמר, הוא הפסיד פעמיים לרוג'ר פדרר שהוא אולי השחקן הטוב בכל הזמנים, ובשנה שעברה הפסיד לדיוקוביץ' באוסטרליה, ולאור הטניס שנובאק מציג בשנה האחרונה זה לא בדיוק הפסד רע. אל תשכח שמאז 2005, רוג'ר, רפא ודיוקוביץ' זכו בכל תארי הגראנד סלאם למעט זכיות בודדות של סאפין ודל פוטרו. זו תקופה מאוד מאוד קשה לזכות במשהו, כי השלושה הללו מאוד דומיננטיים".
- אתה מאמן את מארי באותה שיטה שבה אתה עבדת כשחקן?
"מבלי לפרט ספציפית על מה אנחנו עובדים, אני יכול לומר שאני בהחלט לא מאמן אותו לשחק כמוני. מדובר בשחקן מצוין ומוכשר, וזה יהיה טיפשי בעיני לומר לו לשחק בסגנון זה או אחר. יש לו סגנון והוא מצוין, כך שאני מנסה לקחת את מה שיש לו ולשפר בקצוות, לתת לו נקודת מבט של מישהו שהיה שם. אני זוכר את התועלת שהפקתי מטוני רואץ' שאימן אותי בזמנו, שהיה שחקן עבר גדול שזכה בתארים גדולים. רואץ' מעולם לא אמר לי איך לשחק, הוא פשוט עבד איתי על נקודות תורפה ונתן לי טיפים של שחקן לשחקן. אין לי ספק שהדברים שאני יכול לומר לאנדי יעזרו לו".
- בפעם האחרונה שנפגשנו לפני מספר שנים אמרת לי שאין לך אפילו מחבט טניס בבית, פשוט נעלמת מהשטח אחרי שפרשת. עד כדי כך נמאס לך מהענף?
"לא, בכלל לא. פשוט היתה לי פציעה בגב ולא יכולתי לשחק. כשניסיתי להתאמן היו לי כאבים אדירים בגב ולא יכולתי ללכת יומיים אחרי האימון. כבר חשבתי שלעולם לא אחזור לשחק, אבל מצאתי רופא והתחלתי להתאמן עם פיטר קורדה וחזרתי לשחק קצת טורנירים בסבב הוותיקים".
- ואתה נהנה מזה? הרי לשחק בגיל 52 זה לא תענוג גדול.
"למען האמת זה קשה מאוד מול הצעירים, ביחוד אחרי מספר שנים של שבתון. אני נהנה ממופעי ראווה של ערב אחד, אבל אחריהם הגוף צריך מנוחה של יום-יומיים אחרי משחק. בגילי ובמצב הגב אני לא מסוגל לשחק טורנירים של 3-4 ימים, זה גומר אותי".
- המשחק השתנה מאז שפרשנו, איך אתה רואה את המשחק היום?
"אין ספק שהמשחק השתנה. השחקנים היום יותר גבוהים, מהירים ואתלטיים, העוצמות של החבטות אדירות. אבל השינוי העיקרי הוא בציוד, לאו דווקא במחבטים עם הראש הגדול, זה היה גם בזמננו, השינוי הגדול ביותר הוא בגידי המחבט. הגידים החדשים מאפשרים לא רק עצמות אדירות אלא גם ספינים מטורפים. היום אני יכול לנפק חבטות שלא חלמתי עליהן כשהייתי שחקן. זה שינה את המשחק לעולמים, בגלל זה אין כמעט עליות לרשת, כי בלתי אפשרי לחזות כדור שמגיע במהירות כה גבוהה, ולכן לא משתלם לעלות לרשת יותר. נראה לי שאת הגלגל הזה כבר יהיה קשה להחזיר".
- כשהתנתקת מהטניס נכנסת לענף הגולף, אם אני לא טועה אפילו היתה לך אקדמיה לגולף.
"פתחתי אקדמיה לגולף בעיקר כדי שהילדים ישחקו, תמיד הייתי אובססיבי בענייני גולף".
- ואף אחד מהילדים שלך לא יצא שחקן טניס?
"לא, כולם שחקני גולף. כשהם היו צעירים אז לא הייתי בענף הטניס והייתי על מגרש גולף כל יום, וילדים עושים בדרך כלל מה שההורים עושים. לכן יש לי חמש בנות שמשחקות גולף, הן כולן ברמה די טובה וישחקו ברמה של מכללות. לא נראה לי שיש להן תכניות מעבר לזה".