העליון: חיפוש על אדם בהסכמתו יכול להיחשב בלתי חוקי

זאת אם בוצע בלי חשד סביר ■ ‎‎שוטר יחויב מעתה ליידע חשוד על זכותו לסרב לחיפוש כשאין נגדו "חשד סביר", ולא - הראיה שהושגה באמצעותו עשויה להיפסל‏

‏‎‎גם חיפוש הנעשה על גופו או בכליו של אדם בהסכמתו יכול להיחשב לבלתי חוקי, וראיות שהשיגה המשטרה בחיפוש כזה עשויות להיפסל על-ידי בית המשפט - כך קובע היום (ג') בית המשפט העליון, בפסק דין חדשני העוסק בסמכויות החיפוש של המשטרה והאיזון הראוי בינן לבין הזכות לפרטיות.

פסק הדין ניתן ביחס ל-3 ערעורים שהונחו על שולחנו של העליון - וכתוצאה מההחלטה לפסול את החיפוש שערכה המשטרה בשניים מהם, ביטל העליון את ההרשעה וזיכה את הנאשמים.

משמעותה של ההחלטה היא ששוטרים יחויבו מעתה ליידע חשודים על זכותם לסרב לחיפוש על גופם או בכליהם, כאשר מקור הסמכות היחיד לעריכת החיפוש הוא הסכמת האדם ולא "חשד סביר".

‏במקרה אחד מבין השלושה, נתקל הנאשם בסיור של שוטרים ונדרש להזדהות בפניהם. התברר כי הוא אינו דרוש לחקירת משטרה, אך יש לו רישום פלילי. אחד השוטרים ביקש ממנו לרוקן את כיסי מכנסיו, ובכיסו התגלתה סכין.

המדינה לא טענה כי היה חשד סביר נגד הנאשם לעבירה של נשיאת סכין, אלא שלטענתה החיפוש היה חוקי לאור הסכמתו של הנאשם. כך גם במקרה שבו קיבלה המשטרה את הסכמת אמו של נאשם אחר לחיפוש בחדרו של הנאשם, שבו נמצאו סמים לצריכה עצמית.

‏הנשיאה בדימוס, דורית ביניש, קובעת בפסק הדין כי עצם הסכמתו של חשוד לביצוע חיפוש עשויה להכשיר חיפוש שאין לו מקור סמכות אחר בחוק.

"ערך האוטונומיה של הפרט, שהוא מקור הזכות לפרטיות, מאפשר לפרט להחליט להיחשף ולוותר על היבטים מסוימים הנוגעים לזכותו לפרטיות", קבעה ביניש. ועם זאת, על פעולות השוטר חל "עקרון חוקיות המינהל", שלפיו אין אורגן של המדינה רשאי לעשות פעולה שלא הוסמך לה בחוק.

ביניש קובעת כי כאשר אדם נתן "הסכמת אמת" לחיפוש - "עוצמת הפגיעה בזכות לפרטיות היא נמוכה ביותר".

‎‎הסכמת אמת

‏מכאן עובר בית המשפט לשאלה מהי "הסכמת אמת": "ככל שהסכמה לביצוע החיפוש עשויה להכשיר את החיפוש בהיעדר מקור סמכות אחר", קובעת ביניש, "עליה להיות הסכמה מדעת; היינו, הסכמה הניתנת תוך מודעות של האדם מושא החיפוש לזכותו לסרב לביצוע החיפוש, ולכך שהסירוב לא ייזקף לחובתו".

ביניש דוחה את הטענה כי מעצם העובדה שמתבקשת הסכמתו של החשוד לחיפוש, עולה המסקנה כי הוא מודע לזכותו לסרב. "ככלל, כאשר שוטר מבקש את הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש, יסבור אותו אדם כי השוטר פועל במסגרת סמכותו ולא ייטה לעמוד על זכויותיו".

הסכמת אמת של החשוד לביצוע חיפוש תתקיים איפוא כאשר הובהרה לחשוד זכותו לסרב לחיפוש והובהר לו כי סירוב לא יפעל לחובתו.

‏בית המשפט מוסיף כי "מן הראוי ששאלת אופן ביצוע החיפוש בהסכמה תוסדר בנוהל רשמי של המשטרה, שינחה את השוטרים לגבי היקף סמכויות עריכת החיפוש הנתונות להם ולגבי התנאים לעריכת חיפוש בהסכמה. אנו סבורים כי במסגרת הנוהל האמור יש לקבוע כי מיד ובסמוך לאחר עריכת החיפוש בהסכמה, ירשום השוטר שערך את החיפוש זיכרון דברים או תרשומת בדבר נסיבות החיפוש שנערך".

‏ואולם, עצם הקביעה כי החיפושים לא היו חוקיים אינה מובילה למסקנה אוטומטית כי הראיה שהושגה תיפסל, אלא שלבית המשפט יש שיקול-דעת אם לפסול את הראיה בכל מקרה קונקרטי. כאמור, בשניים מתוך 3 התיקים שנדונו במאוחד, הוחלט לפסול את הראיה ולזכות עקב כך את הנאשמים.

‎‎‏"פסק דין היסטורי"

השופטת עדנה ארבל הצטרפה לעמדתה של ביניש. השופט יורם דנציגר הציג בדעת יחיד גישה מרחיקת לכת יותר בהקפדה על זכויות החשודים. לגישתו, המשטרה כלל איננה מוסמכת לערוך חיפושים בהסכמה, בהיעדר מקור הסמכה חוקית לביצוע החיפוש. חיפוש המתבסס רק על הסכמת החשוד הוא, לדבריו, חיפוש לא חוקי.

‏את הנאשמים שזוכו ייצגו מטעם הסנגוריה הציבורית ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, ד"ר אלקנה לייסט ועו"ד מוטי לוי.

ד"ר ספיר מסר כי "מדובר בפסק דין היסטורי מבחינת ההגנה על זכויות הפרט בישראל. עד היום המשטרה ניצלה את תמימותם של האזרחים שסברו כי חובתם להסכים לחיפוש, גם בהיעדר חשד כי ביצעו עבירה. מהיום לא תוכל עוד המשטרה לנהוג כך.

"העובדה שבית המשפט פסל את הראיות וזיכה את הנאשמים משדר מסר ברור על זכותו של נאשם להליך הוגן - מי שמבקש להביא אזרחים לדין פלילי חייב בעצמו לנהוג על-פי החוק ולשמור על זכויות האזרח". ‏‎‎‏(רע"פ 10141/09).