ההיסטוריה האנושית רצופה באינסוף מאבקים לשחרור האדם. בין אם הוא נאבק נגד איתני הטבע, שלטון, עריצות דתית או כלכלית, יש יסוד משותף לכל המאבקים: הגדלת ממד החופש והריבונות על חשבון הקטנת השליטה החיצונית. וככל שגדלה ממלכת החופש על חשבון ממלכת הכורח, כך גדל גם הזמן הפנוי של האדם, ואיתו גם הפוטנציאל לזמן פנאי איכותי.
לכאורה, הקידמה הביאה יותר זמן פנוי ליותר אוכלוסיות. עד לפני 200 שנה בלבד, הפנאי - כמו ההשכלה - היה נחלתם הבלעדית של המעמדות השליטים. של אלו ששלחו אנשים אחרים לעבוד בשבילם. ואולם מהמאה ה-20 הפך הפנאי לרווחת הכלל - כמו המקרר, מכונת הכביסה, המכונית והטלוויזיה. והנה, לכאורה, אנחנו דוהרים אל תוך עולם שכולו פנאי. אז למה רבים מאיתנו מרגישים שאין לנו זמן? למה אנחנו תמיד ממהרים? איפה טעינו?
"הנתונים מראים ששעות העבודה הולכות ומתקצרות", אומרת ד"ר טל סופר מהמרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית באוניברסיטת תל אביב. "גם בישראל, ששעות העבודה בה הן מן הגבוהות בעולם, יש מגמה של ירידה בשעות העבודה הממוצעות".
- אז הכול בסדר, בעצם? סתם דמיינו שאין לנו פנאי?
סופר: "שעות הפנאי שלנו הולכות וגדלות, והנורה האדומה צריכה להידלק כשהפנאי לא מנוצל נכון. פנאי תורם אם הוא מתוכנן ומנוצל, מתועל למטרות טובות או למטרות שמשביחות אותנו, את הקהילה. מצד שני, אם הפנאי לא מתוכנן או שאין בו תוכן, הסכנה היא שהוא יהפוך להיות פנאי שלילי - וזאת סכנה חברתית גדולה".
"אי-השוויון יצר הגדרות שונות"
השאלה היא מהו פנאי איכותי, ואם יש דרך או הצדקה להתייחס אליו כאל ערך שלחברה ולמדינה יש אחריות כלפיו. כמו משאב טבע. "המושג פנאי הוא חוויה שבראש ובראשונה יש בה היבטים מעמדיים", אומר פרופ' דני גוטווין מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. "פנאי של האחד אינו הפנאי של האחר. פנאי הוא לא זמן, הוא פוטנציאל".
לדברי גוטווין, "ככל שהוא הופך להיות ממוסחר, הוא גם מייצר בתוכו בידולים. העמקת אי-השוויון בחברה הישראלית יצרה הגדרות שונות של המושג פנאי. אבל גם בעבר למעמדות היותר עשירים היה פנאי מסוג אחד ולמעמד הפועלים לא היה פנאי בכלל, או כמעט שלא".
- נשמע שאתה מבחין בין המעמדות בהקשר של הפנאי בשני היבטים: כסף וזמן.
"נכון. ההפרדה נעשית הכרחית כששואלים באיזו מידה פנאי הוא סחורה בעולם המודרני. מאז שעברנו מעידן של מדינת רווחה לעידן של משטר ההפרטה, הפנאי הופרט. הוא הפך בחזרה לסחורה, כמו בימי האריסטוקרטיה, ובעקבות זאת לבלתי נגיש לשכבה רחבה בישראל. הפנאי הפך ממקום שבו אתה מייצר מערכת יחסים חברתית, להגדרה צרכנית יותר, ובתור שכזה הוא גם מבדל מעמדי חזק בחברה שלנו. חלק מתהליך הנישול של המעמדות הנמוכים הוא בזה שהם אינם יכולים לצרוך פנאי בעל משמעות".
גוטווין מתרגם את הפנאי לכסף. "סרט בקולנוע עולה לזוג 70 שקל. נוסיף לזה את עלות הנסיעה לקולנוע הזולה ביותר שיכולה להיות - אוטובוס הלוך-חזור במקום רכב עם חנייה ודלק. עם הפופקורן והשתייה הגענו ל-150 שקל, מבלי לדבר על בייביסיטר או על בית קפה אחרי הסרט. כלומר, עלות יציאה זוגית לסרט כיום היא שוות ערך לשכר מינימום יומי.
"מכאן, שהפנאי בחברה הישראלית הפך לסחורה בלתי נגישה. במקרה של תיאטרון, אופרה או מופע רוק מחו"ל, תהיה תוספת של מאות שקלים לעלות הבילוי. כך חזרנו לעידן שבו הציבור מנושל מאפשרויות הפנאי, משום שהן הפכו להיות פריבילגיה מעמדית".
- ומה עושים אלה שלא יכולים להרשות לעצמם סרט או פאב?
"לא סתם אתה רואה משפחות שלמות שמסתובבות שעות ארוכות בקניון. הרעיון שאתה יכול לקנות את הגלידה במקדונלד'ס ב-2.5 שקלים הופך לבילוי. הפנאי של מדינת הרווחה מוחלף בסוגים של פנאי שהם הרבה יותר בעלי אופי אריסטוקרטי. כך, האנשים מובחנים זה מזה על-ידי אופני הפנאי שלהם".
- לפי הטענה שלך, אופן השימוש והצריכה של זמן הפנאי משקפים את יחסי הכוחות בחברה.
"במדינת הרווחה ובאיגודי העובדים היה עיקרון: להפוך את הפנאי מסחורה, שהיא פריבילגיה מעמדית, לזכות חברתית. היום מסתכלים קצת ביחס של בוז על זה שוועדי עובדים רוכשים כרטיסים להופעות או להצגות. אבל זה יחס מעוות, שכן לחלקים נרחבים מהאוכלוסייה אין את היכולת לשלם 200-150 שקל להופעה של, למשל, שלמה ארצי - ובטח שעל הופעה של מדונה, שיכולה לעלות גם 1,500-2,000 שקל".
סופר: "צריכת הפנאי בקרב אנשי המעמד הסוציו-אקונומי הגבוה היא שונה. הם צורכים יותר טיולים, צימרים, נסיעות לחו"ל מאשר אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. הצריכה של המעמדות הנמוכים יותר מתבטאת בטלוויזיה ובכל מה שסביבה. אין לה מוצא מצורת הבילוי הזו".
צמיתים מודרנים
בבסיס מדינת הרווחה קיימת התפיסה שהחברה אחראית, בין היתר, גם לתרבות הפנאי של אזרחיה. "כשם שהיא אחראית על העבודה, הבריאות והחינוך, כך היא אחראית גם על הפנאי. הרעיון שצריך להשיל מהפנאי את מושג הסחורה ולהנגישו להמונים, הוא סוג של הסדר חברתי", אומר גוטווין.
בעולם שבו חלקים נרחבים מהציבור בזים להסכמים קיבוציים והביטחון התעסוקתי כבר מזמן אינו מובטח, הפכו מקומות העבודה לארעיים, העובדים הולכים ומאבדים את יכולת המיקוח שלהם מול מעסיקיהם, ובכך הופכים למעין צמיתים מודרנים - חופשיים, אבל רק לכאורה. החשש מפני החלפתם מביא אותם להיות מוכנים ביתר קלות לעבוד שעות ארוכות יותר, להסכים לשכר נמוך יותר וכך הלאה. למרות שכבר מזמן הוסרו השלשלאות, העובד המודרני כובל את עצמו ביחסים שדומים במידה לא מבוטלת ליחסי האין-ברירה שבין העבד לאדון. דבר זה ניכר גם בזמן פנאי לא איכותי.
- אז שוב הקפיטליזם אשם?
גוטווין: "צריך להפנים שהפנאי והעבודה דווקא הולכים יד ביד. במקום שהעבודה מובטחת, במקום שיש לך איגוד מקצועי שגם דואג שהילדים יהיו בקייטנה ותוכל לצאת לנופש, תוכל לצאת לראות סרט. אלא שהיום רואים את זה בעין צרה כאשר איגודי עובדים עוסקים בדברים כאלה. אבל זה בדיוק היה הרעיון: להגן על העובד לא רק מפני הניצול בעבודה, אלא מפני אי-הניצול של החיים. זה מחזיר אותנו לחלוקה לזמן ולכסף. לחלק ניכר מהאנשים שעובדים אין יכולת ממשית לחוות חוויית פנאי משמעותית, כי פשוט אין להם זמן. היום חייו של ציבור ענק עוברים עליו מבלי שלפנאי יש חשיבות שהיא מעבר להנאה" .
- מה המאפיינים של הציבור הזה?
"אלה יכולים להיות, למשל, היי-טקיסטים. כשיש להם זמן, הם ילכו לאופרה. אבל הם מבלים את ימיהם בעבודה, ונוסעים שעה וחצי לכל כיוון. הם יוצאים בשעה 6:00 מהבית כדי להגיע למקום העבודה, וחוזרים בשעה 20:00. בדרך הם צריכים לעשות קניות, וכשהם מגיעים הביתה הם יעשו בזמן הפנוי שלהם דברים בעלי אופי עבודתי - כמו לרחוץ את הילדים, לעזור בשיעורי הבית, לטפל בבעיות תחזוקה שוטפות ולהשכיב את הילדים לישון. אף הורה לא רואה את זה כזמן פנאי".
ההבדל בין בילוי לבין בלאי
כך או אחרת, האחריות על הפנאי - אם היא חברתית או אישית - אמורה להתחיל בהבנתו של הפנאי כערך, כך לפחות טוען ד"ר אלי כהן-ג'וור, מהמכללה האקדמית בית ברל, החוקר את ערך הפנאי. "בזמן הפנוי האדם צריך להתמודד עם עצמו, ואין מקום לתירוצים או שיגיד שהוא חייב כי אמרו לו. זה זמן נטו, שהוא חייב לענות לעצמו מה הוא רוצה לעשות, מה הוא רוצה להיות. לצערי, רוב האנשים לא מגיעים לסף התודעה הזה, מכיוון שתעשיית הפנאי קוטפת אותם".
כהן-ג'וור טוען כי "תעשיית הפנאי מובילה לאסקפיזם, להסחת הדעת הזו שאנחנו קוראים לה 'בילוי'. המילה 'בלאי' מזכירה אותה - כשמדברים על בילוי אנחנו מדברים על איך להשחית זמן. כל זאת, כאשר הזמן הוא המשאב היקר והמהותי ביותר שלנו. הזמן הוא המרחב שבו אנחנו מקיימים את החיים שלנו".
לטענת כהן-ג'וור, "אם בזמן הפנוי שלו האדם לא נופל לאסקפיזם ולבריחה מהתמודדות עם עצמיותו, זאת ההזדמנות שלו לגלות היבטים מאוד ייחודיים, אך כאלה שהחברה לא זקוקה להם".
- היבטים לא יעילים מבחינה כלכלית?
"בדיוק. כי אין להם קונים חוץ מהקונה הראשי שהוא האדם הפנוי, שמבטא חלק הרבה יותר מהותי-פנימי מנפשו. וזה הפנאי. הוא המרחב שבו האדם נפגש ללא מורא ובצורה כנה עם עצמו, בשונה ממרחב העבודה, לדוגמה, שם מחשבותיו של האדם נועדו ליצור משהו בשביל מישהו אחר".
תעשייה, כמו כל תעשייה
החוקרים טוענים, כי מי שרוצה לממש משמעות בזמן הפנוי שלו, נאלץ להתמודד באופן לא מידתי עם כל השכלול והתחכום של תעשיית הפנאי, שמנצלת את קשייו של האדם העובד כדי להמיר את הפנאי המשמעותי בפנאי שמסיח את הדעת ומביא לסיפוק מיידי. התעשייה משתכללת, ומציעה כל הזמן סיפוקים ייחודיים והתרגשויות מלאכותיות.
"כשאנשים חוזרים מחופשה ואומרים לי שהם 'עשו חיים', אני שואל: 'ומה אתה עושה כשאתה חוזר מאילת? מוות?'", אומר כהן-ג'וור. "נוצרת תחושה בזמן הפנאי שעושים משהו ייחודי ויוצא דופן, אבל אחר-כך, כשהזמן מסתיים, אתה חוזר עוד יותר מדוכא. מי שמציף את הזמן הפנוי שלו במיני פעילויות מסוגים אלה, לא יגיע באמת למפגש עם עצמו".
גוטווין מסכים: "יש זיקת גומלין הדוקה בין מסחור הפנאי לאובדן משמעותו. ככל שהוא מתמסחר, הוא פחות נגיש. ככל שהוא מתמסחר, הוא גם מקבל אופי של סחורה ומאבד את האופי המעשיר שבו. וככל שהפנאי מתמסחר, הוא גם צריך לתת לך את הסיפוק באופן הרבה יותר מיידי, כדי שתחוש שבאמת קיבלת תמורה הולמת".
סרט מלחמה מול הטכנולוגיה
דומה שלא ניתן לדבר על היעלמות הפנאי מבלי לבחון את ההשפעה של השינויים הטכנולוגיים על האנושות. כבר לפני מאות שנים העריכו מקדשי רעיון הקדמה, שיחד עם השינויים הטכנולוגיים ייווצרו גם תנאים שיובילו לחברה תרבותית ומוסרית יותר. חלקם האמינו, כי הקדמה הטכנולוגית תשחרר את האדם, ותאפשר לו להפוך לשליט על גורלו.
"כאשר הטכנולוגיה הביתית השתלטה על הבית בראשית המאה ה-20, נאמר לעקרת הבית שבעזרת הטכנולוגיה החדשה יהיה לה יותר זמן פנוי לטפל בילדים ובעצמה", אומר ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. "אנחנו יודעים שהתוצאה הייתה הפוכה: עם כניסתה של טכנולוגיה חדשה לבית, עקרת הבית החלה לנהל את הטכנולוגיה, להתעסק איתה, לטפל בה ולהתמודד איתה. פעמים רבות, ההבטחה של טכנולוגיה חדשה היא שהיא תחסוך לנו זמן ותפנה אותנו ממטלות בלתי רצויות, מעצבנות ושגרתיות - כך שנוכל להתפנות לדברים שמעניינים אותנו באמת, כמו להגדיל את זמן הפנאי שלנו. בפועל, פעמים רבות, כפי שקרה בטכנולוגיה הביתית לעקרת הבית, הטכנולוגיה גוזלת מאיתנו זמן והופכות אותנו לאנשים שכל הזמן מחוברים - ובעיקר כל הזמן מחוברים לעבודה".
- כיצד זה בא לידי ביטוי בעת הפנאי?
"בעזרת המחשב הנייד אני יכול לקחת את העבודה הביתה, ובאמצעות הסמטארטפון אני יכול, ואף נדרש, לענות על מיילים סביב השעון. הטכנולוגיות גוזלות זמן כרוניות, כיוון שהן כל הזמן מאותתות לנו כאשר מישהו זקוק לנו והן כל הזמן מחייבות את תשומת הלב שלנו. כתוצאה מכך יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם העובדה שיש התראה שלא טיפלו בה, כגון סמס או אימייל חדש".
- אז עכשיו הטכנולוגיה אשמה?
"לא. אבל יש לה השפעה נרחבת, שכן בעוד שהיא 'רק' משתלבת בתוך המארג התרבותי-כלכלי, היא לכשעצמה אינה הגורם היחיד שמניע את העולם. אבל היא נמצאת שם, והופכת אותנו לאנשים מחוברים תמיד, זמינים תמיד, עובדים תמיד. לא סתם יותר ויותר אנשים מרגישים שאין להם מספיק זמן: הם לא מספיקים שום דבר - לא מספיקים לעבוד, לא מספיקים לישון ולא מספיקים להיות עם בני משפחתם.
"ההשפעה על זמן הפנאי ברורה: הוא פוחת, וגם אם במקרים מסוימים הוא לא נפגע, הוא עמוס באינסוף הטרדות והפרעות שמייצרת הטכנולוגיה שבה אנחנו משתמשים".
"טשטוש הגבולות בין העבודה והבית נעלם", מוסיפה סופר. "פעם, שמרנו בקנאות על הפרדה מוחלטת בין זמן העבודה שלנו לזמן הפנוי שלנו, שחלקו מוקדש למשפחה. היום כבר קשה ליצור את החיץ הזה. אנשים לא מתנתקים מהאמצעים הטכנולוגים - בין אם מדובר בצורכי עבודה ובין אם לא. הם יושבים בגינות השעשועים, ונאלצים או בוחרים לדבר בטלפון במקום לבלות עם ילדיהם".
ד"ר אווה אילוז מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, מציינת כי החל מהמאה ה-18 ואילך, יש תהליך הדרגתי ועקבי של פירוק הקהילה שאיתה האדם היה בא באינטראקציה במהלך שעות הפנאי. "מעניין לראות איך הטכנולוגיה והתרבות הצרכנית משרתות את ההפרטה. יש כאן הפרטה מאסיבית של זמן ואינדיבידואליזציה של הפנאי".
אילוז מזכירה את הספר Bowling Alone שחיבר רוברט פוטנאם, ובו אבחן שהבאולינג, שהיה ספורט מאוד פופולרי בארה"ב ואפשר לאנשים להיפגש החל לדעוך בשנות ה-60. לטענת פוטנאם, היה זה בד בבד עם הופעתה של הטלוויזיה. "מפנאי חברתי וקהילתי, זמן הפנאי הפך בהדרגה לאינטראקציה של האינדיבידואל עם מכשיר טכנולוגי כלשהו כגון טלוויזיה, מחשב או משחקי וידיאו".
גם דוקטור כהן-ג'וור רואה איך הזמן נעלם לנו בין האצבעות הווירטואליות.
"בסופו של דבר", הוא אומר בצער, "80%-90% מהאנשים נשאבים לתוך המדיום המוכר של הטלוויזיה. היא הבולעת והגונבת הגדולה של הזמן הפנוי".
והשינויים מתבצעים בקצב מסחרר. "המהירות של התמורות מעניקה את התחושה שהזמן פשוט בורח. אפילו בזמן הפנוי אתה לא זמין, כי אתה מקבל הרבה טלפונים מכל מקום, ואתה בר-השגה בכל מקום. לפעמים נדמה שרוב האנשים בעולם לא יודעים שלטלפון יש גם כפתור שמאפשר לסגור אותו".
אם כבר, אז שיהיה בתנועה
תנועת הנוער הראשונה בעולם הוקמה בגרמניה ב-1896 על-ידי צעירים שנכוו מהצדדים האפלים של העיור המודרני: ההורים שעבדו שעות ארוכות הרחק מהבית; הפשע והאלימות שהלכו יד ביד עם העוני; אילוצי העבודה שנכפו על ילדים ונוער שנרתמו לעזור להוריהם לקיים את משק הבית; והניכור שהביאה עמה המודרנה. היא ייצרה פעילויות אלטרנטיביות לשעות הפנאי של הנוער, במטרה לחזור לפשטות ולברוח מהניכור העירוני.
ד"ר כהן-ג'וור סבור כי הפתרון לבריחה שיש היום מהפנאי המשמעותי טמון בחינוך. "כל החינוך היום מיועד לרכישת מקצוע, ליעילות ולתועלתיות" הוא אומר, "אין בנמצא היום חינוך שמלמד את האדם לפגוש את עצמו ולהתמודד עם אותם מרחבים פנויים שבהם קיים הסיכוי ליצירה".
רועי יסוד, רכז תנועת הנוער העובד והלומד, טוען כי "אצל בני הנוער היום, הפנאי לא היטשטש בגלל שהוא מלכתחילה לא היה מספיק איכותי".
"אם בעבר זמן הפנאי של הנוער יוחד למפגש חברתי שבו יש מקום נרחב לריחות, טעמים, קולות, מראות ומגע, המפגש החדש - גם אם הוא חוצה ערים וארצות - הוא חסר, טפל. המפגש האינטרנטי מאמץ שפה חדשה שבה 'פשששש' ו'פחחחח' מחליפים את החיבוק החברי והצחוק המשותף. גם הפנאי המשפחתי של נסיעה בשבת לטיול עלול להסתיים בברוגז עם הנוף, ובחיבור עם המשחק בסמארטפון או בטאבלט".
- יש בכלל דרך להתמודד עם אבדן זמן הפנאי החברתי, או שזו כרוניקה של סוף ידוע מראש?
"תנועות נוער משתדלות לתת למפגש החברתי את הבכורה. הפעילות בתנועות אדישה, באופן מכוון לטכנולוגיה. אנחנו, למשל, החלטנו להשתמש בטכנולוגיה שמעצבת אותנו על-ידי הקמת אתרי אינטרנט מלאי תוכן, פתיחת דף פייסבוק אבל גם העמדנו את הטכנולוגיה במקומה והמשגנו את הפנאי כמפגש".