בקיץ , כשהמחאה החברתית בישראל הייתה בשיאה, נפגשתי לשיחה עם מספר חברי קיבוץ במרכז הארץ. הם התביישו להודות. הם נגד. הם נגד המחאה החברתית. אלה היו מנהלים של חברה מסחרית גדולה בבעלות קיבוצית. הם אפילו היו מודאגים. עבורם המחאה היוותה איום. היה להם טוב, וכשטוב לך - אין שום סיבה לשנות.
המחאה החברתית בישראל נמה לה את שנת החורף. מלחמות כבר לא קורות בחורף, ועכשיו, עם האביב הפורח סביבנו, נראה שצריך להתכונן לקיץ הבא. בפייסבוק כבר מתארגנת לה "ההפגנה הראשונה של הקיץ", שתיערך ב-29 באפריל בכיכר הבימה בתל-אביב.
המחאה של 2012 תהיה שונה מזאת של 2011. הבחירות המתקרבות והניסיון העולמי הנצבר במחאות ובצדק חברתי יגדירו סוג חדש של מחאה בקיץ הקרוב. אולי ננצל את החודשים הבאים על מנת להגדיר מעט טוב יותר את המושגים החבוטים כל-כך של צדק חברתי, מעמד ביניים ומחאה.
מי הוא מעמד הביניים?
הצדק החברתי בישראל מוגדר על-ידי שלילת האויב. קשה לנו להגדיר צדק חברתי במונחים חיוביים, ליברליים ומוסריים. אנחנו נגד. אנחנו נגד הטייקונים. החרדים. הערבים. העשירים. הוועדים. המונופולים. האשכנזים. המשתמטים. המושחתים. הפוליטיקאים.
אנחנו פשוט נגד - ואנחנו רוצים עוד. עבורנו. אנחנו רוצים עוד כי נמאס לנו. כי מרמים אותנו. כי מגיע לנו. כי מגיע לנו יותר. יותר חינוך. יותר כסף יותר כבוד. מגיע לנו. שייקחו מכל השאר. מכל הגנבים, הבטלנים, המושחתים, העשירים - וייתנו לנו יותר.
אנחנו מעמד הביניים. נכון, אין לנו שום מושג מהו מעמד הביניים בישראל. בעולם מקובלות שתי גישות להגדרתו. הראשונה, תרבותית ומעמדית. השנייה, נוסחתית (הכנסה של 75%-125% מהכנסה החציונית במשק). רבים מהמפגינים בכיכר בקיץ שעבר לא שייכים להגדרות הללו.
האם נוכל לייצר הגדרה חיובית ואמיתית של צדק חברתי? האם המאבק והמחאה מונעים מרצון אמיתי ליצירת חברה שוויונית והוגנת יותר, או אולי כל מה שראינו הינו כיסוי דק כעלה תאנה למאבק כוחות דרוויניסטי, שבו כל אחד פשוט רוצה יותר על חשבון האחרים?
הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'ון הרסני והפילוסוף האמריקני ג'ון רולס הציעו תרגיל מחשבתי מעניין הנקרא "מסך הבערות". כשיושבים יחד כל מרכיבי החברה על מנת לנסח אמנה חברתית ולהגדיר צדק חברתי, הם יעשו זאת לאחר ש"שכחו" את מיקומם בחברה.
לדברי רולס, "איש אינו יודע מה מקומו בחברה, מה מיקומו המעמדי או מה הסטטוס החברתי שלו... אלא מה עלה בגורלו בחלוקת הנכסים הטבעיים והיכולות הטבעיות - שכלו, כוחו וכדומה". רק לאחר קביעת האמנה מגלה כל אחד מחדש מהו תפקידו ומה מעמדו.
אפלטון הגדיר צדק חברתי כמצב שבו כל אחד עושה את תפקידו ולא מפריע לאחרים לעשות את תפקידם.
מהו צדק חברתי?
מהי ההגדרה הישראלית בשנת 2012 לצדק חברתי? ישנן שתי גישות שונות לחלוטין שמונחות בבסיס הדיון הישראלי. הראשונה מבקשת להבטיח מינימום קיום ומשאבים הוגנים. צדק חברתי מוגדר כהבטחת תנאים מינימליים לקיום: דיור, מזון, חינוך, ביטחון. השנייה מבקשת יותר. היא מבקשת הוגנות. היא מבקשת קביעת מקסימום פערים מותרים בין עשיר לעני. היא מבקשת הוגנות בחלוקת המשאבים. והיא מבקשת פיצוי על השקעה ביצירת המשאבים. יש סתירות ברורות בין שתי הגישות ואנו חייבים ללבן אותן.
נראה כי חברה מודרנית צריכה לשלב בין הגישות. להבטיח מינימום של קיום בכבוד לכולם; ולייצר הוגנות המקשרת בין תרומה ויצירת ערך לתגמול. ולבסוף, להגדיר גם את מקסימום חוסר השוויון שאנחנו מוכנים לקבל. חברה מודרנית צריכה גם להשתלב בעולם גלובלי, תוך פירוק מבנים ישנים וחסמים של שחיתות, ריכוזיות ומונופולים.
גם ועדת טרכטנברג לא עסקה במהות, ובעיקר העסיקה עצמה בהעברת 60 מיליארד שקל מכיסים מסומנים לכיסים מסומנים אחרים. הממשלה שאמורה ליישם את המלצות הוועדה, ממשיכה במלחמה הסקטוריאלית. והאזרחים? ממשיכים לרצות רק את ההמלצות שייטיבו עמם אישית. החברה הישראלית עדיין לא ערכה עם עצמה דיון אמיתי ועקרוני בשאלת הצדק החברתי.
בואו ננצל את האביב לדיון אמיתי. לפני תשדירי הבחירות ולפני חום יולי-אוגוסט. כל עוד לא נעמיק את הדיון לשאלות אמיצות של מוסר, כלכלה וצדק חברתי, המחאה והפוליטיקה הישראלית ימשיכו להיות מלחמה סקטוריאלית על חלוקת המשאבים.
יותר מכך, כל עוד השאלה היחידה שנשאל את עצמנו היא כיצד לחלק את העוגה - העוגה לא תגדל. אם לא נשקיע בחינוך, במדע, בטכנולוגיה ובעידוד חדשנות ויזמות - העוגה לא תגדל. אם לא נפעל באופן אמיתי להשכנת שלום בשכונה הגלובלית שלנו - העוגה עלולה גם לקטון.
עד אז, בואו לא נשלה את עצמנו - אנחנו לא בעד צדק חברתי, אנחנו בעד להגדיל את חלקנו על חשבון האחרים. זה בסדר. האחרים הם בטלנים, רמאים, צבועים ולא יעילים. זה ברור, הם האחרים.
הכותב הוא יזם חברתי, יו"ר Space IL ומייסד אלדין.