החבר מובארק

כששמעתי אתמול (שבת) את פסק הדין של חוסני מובארק, שמחתי כאילו היה מדובר בחבר שניצל ממוות. הציפייה הרי הייתה שבית המשפט המצרי יגזור עליו עונש מוות. ההערכה הכללית גרסה כי תוך זמן קצר נראה את גווייתו תלויה על עמוד גבוה בכיכר תחריר. אלה מראות לא נדירים במדינות ערביות, ולא נמצאה סיבה להאמין שמובארק יינצל מן הגורל הזה.

התחלתי לחוש צער על גורלו של מובארק מאז החלה המהפכה במצרים. ראיתי בו אדם שאפשר לחיות אתו בשלום. אין עוד הרבה מנהיגים ערביים שאפשר לומר זאת עליהם (אם בכלל). אולי העובדה הזאת, היותו איש שלום, הרימה תרומה כלשהי, אולי תרומה גדולה, ליחס של העם המצרי אל נשיאו מובארק. רבים מהערבים אינם אנשי שלום, בטח לא כלפי ישראל.

נשיא ללא עם

יהיו שיאמרו שהשלום של מובארק אתנו לא היה שלם. שהוא לא פעל ליצירת נורמליזציה ביחסים, לא רק בין המדינות, אלא גם בין העמים. זה כמובן נכון. אבל אם יורשה לי, אני מאמין שלו היה אפשר לעשות זאת, מובארק היה מגיע לכך. הבעיה לא הייתה הנשיא, אלא עמו, במיוחד החלקים האסלמיסטיים הקיצוניים שבתוכו המהווים, כך נראה, את רובו של העם המצרי, ולא רק המצרי. גם לשמור על הסכם השלום אתנו הייתה מלאכה קשה וכפוית טובה. נורמליזציה אתנו זו גזירה שהציבור הערבי-אסלמיסטי לא מוכן לקבל. בתנאים כאלה, מובארק עשה את המקסימום האפשרי.

בני עמו של מובארק רואים אותו באור אחר, בטח לא כחבר שלהם. רודן, רוצח - מה לא. זה מזכיר לי חבר שהלך לפסיכולוג להתייעץ בעניין כוונתו להתגרש מאשתו. במשך דקות ארוכות סיפר שאשתו היא כזאת ואחרת, ובכלל, הכול כמובן דברים שליליים. לאחר שסיים שאל אותו הפסיכולוג: ואת כל זה גילית לאחר 25 שנות חיים משותפים?

אני כמובן לא יכול להיכנס לנעליו של המצרי המצוי, אבל נדמה שמכל שליטי ערב, מובארק לא היה הגרוע ביותר כלפי בני עמו. אולי אפילו הטוב ביותר? אבל כדי לראות את זה, צריך לפעמים מרחק של זמן. יש לי הרגשה שהמצרים עוד יתגעגעו אל מובארק. וגם אנחנו.