"בקלות אפשר להפוך כאן לאיש עני, זה לוקח חצי שנה"

עפרה ברק-רודנר מסבירה בפוסט שפרסמה בפייסבוק למה משה סילמן גיבור ■ "כשהמערכת קשת עורף ואטומה, זה רק מכפיל את הייאוש והזעם"

יש בינינו אנשים, לא משנה מי הם, (אולי אני ביניהם, אולי את ואתה), שמכירים מקרוב את הייאוש הזה שעל סף הקפיצה מהצוק. אלה אנשים שמכירים את הדיכאון מהצד הלא-מפונק שלו. זה לא הדיכאון הספרותי ולא החרדה הנרקסיסטית של אנשים שיש להם הכל, והם מתוודים על זה בתכניות ריאליטי אינטליגנטיות. זאת חשיכה בלי שום סקס אפיל, בלי הגיגים עמוקים, בלי אפלוליות לירית. זה משהו אחר לגמרי, משפיל ומצמית.

ראשית, מי שלא היה שם, לא יודע כמה נורא השילוב של עייפות, רעב, מתח וחוסר תקווה. זה שילוב קטלני, כמו ציאניד לנפש. אם יש ילדים - תוסיפו פנימה רגשי אשמה וכישלון רצחניים. ככל שאתה מודע ומבין מה שעובר עליך, אתה רק סובל עוד יותר מעצם הידיעה שזה לא אמור להיות כך; שהחיים שלך, החד-פעמיים, שקיבלת למשמרת, מוחמצים; שהנה הפכת להיות סטטיסט בסרט גרוע, דל תקציב ומלא בקלישאות: עוני.

ואתה יודע עוד דבר: שהסרט הזה הוא סרט פוליטי. זאת הבנה שיכולה להצמיח מאבק, אבל כשהמערכת היא קשת עורף ואטומה, זה רק מכפיל את ההשפלה, הייאוש, והזעם. זהו זעם שאין לך מה לעשות בו, אלא אם תעשה מעשה קיצוני. כי מעבר לסיטואציה הבלתי אפשרית, והתחושה האיומה הזאת, שהנשמה מתגרדת מבפנים, ואי אפשר לנשום עוד נשימה אחת נוספת ככה, בהשלמה, זאת גם הידיעה של חוסר הצדק.

כן, חוסר הצדק הוא עוד פקטור מדכא, ככה כמו שהוא. הידיעה שהאין מוצא הזה נכפה עליך בגלל אכזריות ואטימות של כל אלה שאתה שקוף בשבילם. הידיעה שלא התנגדת, שלא היו בך כוחות למרוד בכוחות העצומים האלה, שכופים את חוסר האונים הזה עליך.

מי שלא היה שם, בכלל לא יכול לתאר לעצמו - כמה בקלות מגיעים לשם. מספיק להיות, למשל, אם חד-הורית שאיבדה את עבודתה, ובהיותה עצמאית לשעבר אין לה שום זכויות בביטוח לאומי - רק חובות עד קצה האופק. זה עניין של חצי שנה, לא יותר - עד שאי אפשר, פשוט אי אפשר להמשיך.

אני יכולה רק להניח, שכמוני יש עוד רבים, שרק בזכות העובדה שהיתה להם משפחה עם יכולת כלכלית להוציא אותם מהבור - הם ניצלו מהבור הזה. מן הסתם, כמו שהנתונים מראים - רבים הם האנשים שפשוט אין להם מאיפה לגרד את העזרה הזאת.

ביבי וחבר מרעיו מבקשים להוציא את המעשה של משה סילמן מהקונטקסט הפוליטי, כמו שהיו מתים לשכנע אותנו שעוני מצמית זה עניין למפסידנים. אבל ברור שבמכתב שנשאר מאחור, סילמן במכוון תובע - המעשה הוא מעשה פוליטי. עוני הוא לא גזירה משמיים ולא עניין למפסידנים. עוני הוא דבר פוליטי. כך הפך המרד של סילמן ממעשה פרטי של אדם אחד אבוד למעשה של גבורה.

■ הכותבת הינה מאיירת. היא נשואה לרועי ברק, כתב "גלובס"