למה עופר עיני נאלץ לקרוא על הגזירות הכלכליות בעיתון?

כל זמן שנתניהו יסתפק בהעלאת מסים ובקיצוץ רוחבי מבוקר, עיני לא צפוי וגם לא יכול לעשות הרבה מבחינה ארגונית, מעבר לאמירה עקרונית או הפגנה סמלית

מי היה מאמין. האיש שהרכיב את ממשלת נתניהו, פילס אליה את דרכו של אהוד ברק עד ליום שכינה אותו "אהבל", דרש להתערב בשער הדולר תוך איום לשנות את חוק בנק ישראל, העלה את יעד ההוצאה, היה שחקן מרכזי בעיצוב המדיניות הכלכלית כחלק ממה שכונה ברוב הדר ופאר "השולחן העגול" - קרא עכשיו על הגזירות הכלכליות בעיתון. כאילו היה אחרון העובדים ממעמד הביניים ההולך ונרמס. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות ועד לאחרונה "המנכ"ל של המדינה", מסתפק עכשיו בהודעה לעיתונות ששיגר בשבוע שעבר. אפילו לא הודעה זועמת מדי. מחר, אומרים בארגון, תתכנס "ההנהגה" ואז יפרסמו התייחסות מסודרת.

עיני הוא אשף בהערכת כוחו שלו ושל היריב. לכן הוא לא ממהר לטפס על עצים שמהם יתקשה מאוד לרדת. נתניהו, מצדו, מרגיש שהוא כל יכול. מפרק מפלגות, עושה בהן כשלו, בועט במופז ומלטף את הנגבי. עוקץ את אובמה ומחבק את רומני. מי זה עופר עיני אם גדולים ממנו הוא מסובב באצבע. והנה, גורמים בירושלים כבר מתחילים לטפטף רמזים בדבר פגיעה אפשרית בתנאי שכרם של עובדי המגזר הציבורי. אין זמן טוב מזה לחזור אל הדימויים שנתניהו כל כך אוהב, על הרזה שסוחב את השמן, על הפרה שלא נותנת טיפת חלב, אבל חולבת אחרים.

כל זמן שנתניהו יסתפק בהעלאת מסים ובקיצוץ רוחבי מבוקר, עיני לא צפוי וגם לא יכול לעשות הרבה מבחינה ארגונית, מעבר לאמירה עקרונית או הפגנה סמלית. אבל אם נתניהו ימתח את החבל ויפתח בקמפיין נגד עובדי המגזר הציבורי, לעיני לא תהיה ברירה. זו כבר תהיה הכרזת מלחמה, חזרה לימים הטובים של 2003. "הקרב על היגואר", קרא לזה אז נתניהו, כשתיאר את מכוניתו המפוארת של עובד הנמל גמליאל ("גומא") חסין. רק מעטים בציבור ידעו שאותו חסין היה פעיל מרכזי בליכוד ומקורבו של עומרי שרון, ויותר משסימל את עובדי הנמל הוא סימל את צביעותו של הליכוד ושל נתניהו עצמו, כמי שמבאישים את המגזר הציבורי בעסקנות פוליטית ואחר כך מסיתים נגדו.

פופולריות בשפל

עיני עומד כעת בפני אתגר גדול: לסכל או לצמצם את הפגיעה בעובדים ובמעמד הביניים בעזרת הזירה הציבורית, כאשר הזירה הפוליטית כבר מזמן לא משחקת לפי החליל שלו. כשמפלגת העבודה הייתה בממשלה היא שימשה להסתדרות כעוגן, וגם בקדימה היו לארגון מהלכים. עכשיו, כשהאחת חברה באופוזיציה מצומקת והשנייה הולכת ומתפוררת, לעיני אין מה לחפש בכנסת.

גם הברית החזקה עם ארגוני המעסיקים נחלשה מאוד לאחר סיום הקדנציה של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש. עובדה שחמישה חודשים לאחר שגובשו ההסכמות עם המעסיקים הפרטיים בדבר תנאי העסקתם של עובדי הקבלן, והסכם בעניין עדיין לא נחתם. המעסיקים מתנגדים כמעט לכל סעיף שברוש הסכים עליו.

זה משאיר את עיני עם האהדה של הציבור הרחב, כשגם בזירה הזאת הוא סובל מפופולריות בשפל. עיני רגיל למו"מ בחדרים סגורים, לפשרות של חמש לפנות בוקר, לעסקאות שמסיימים בלחיצת יד ובסיגריה במרפסת שפונה לחצר הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. עיני שחקן פוקר מצוין, כזה שגם רגיל לנצח. הפעם, לעומת זאת, אף אחד לא מכבד אותו אפילו ביריבות הוגנת. נתניהו לא שואל אותו, לא סופר אותו.

עיני יצטרך להוביל מאבק ציבורי ולהוכיח שהוא יכול לסחוף אחריו יותר מכמה פעילים צעירים מהנוער העובד והלומד. באותה מידה זהו מבחן גם למובילי המחאה החברתית, שהתרחקו עד היום מההסתדרות כאילו הייתה חלק מציר הרשע. אם הם יאפשרו לעיני להוביל מאבק שבמרכזו האדם העובד, היצרני, משלם המסים - הציבור עשוי להרוויח מזה. אם עיני יישאר חלש וחבוט, אם הוא יחטוף ריקושטים רק משום שהעז להרים שוב את ראשו, נתניהו יהיה המרוויח היחיד.