עונשה של ענת קם, שהורשעה בהוצאת אלפי מסמכים סודיים מרשות צה"ל והעברתם לעיתונאי אורי בלאו, יעמוד על 3.5 שנות מאסר בפועל, במקום 4.5 שנים שגזר עליה בית המשפט המחוזי - כך פסק היום (ב') בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים עדנה ארבל וחנן מלצר. השופט נעם סולברג החזיק בדעת מיעוט שלפיה יש לדחות את ערעורה של קם ולהותיר את מאסרה על כנו.
בכך באה על סיומה פרשת ענת קם והדלפת המסמכים הצבאיים הסודיים לעיתונאי אורי בלאו, פרשה שהחלה בחקירת שב"כ לפני יותר מ-3 שנים.
חשיבותו של פסק הדין בכך שהוא מאמץ "בדלת האחורית" קביעות עקרוניות שנקבעו בפסק דינו של השופט עידו דרויאן בבית משפט השלום בעניינו של אורי בלאו, בדבר הצורך באיזון בין ביטחון המדינה לבין חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. זאת, אף שהעליון לא דן במישרין בעניינו של בלאו אלא בזה של קם.
שופטי הרוב עורכים הקבלה בין המניע הציבורי שעמד בבסיס פעולתו של בלאו, לבין המניע האלטרואיסטי שמכוחו פעלה קם, ואף שהם מדגישים כי קם אינה זכאית להגנות שעיתונאי זכאי להן - הם מעגנים במשתמע בפסק דינו של העליון את הקביעות העקרוניות שנתן בית משפט השלום.
"עשיית דין עצמית"
קם הורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעות סודיות), כך שבעת שירותה הצבאי בלשכת אלוף פיקוד המרכז דאז יאיר נוה, בין 2005 ל-2007, אספה בתיקייה מיוחדת יותר מ-2,000 מסמכים ומצגות ברמות סיווג ביטחוני גבוהות, ובסמוך לשחרורה העתיקה את המסמכים לשני תקליטורים לשם פרסומם בציבור. היא העבירה את המסמכים לבלאו, שפירסם בהתבסס עליהם סדרת תחקירים ב"הארץ". קם, שיוצגה באמצעות עורכי הדין אילן בומבך ויריב רונן, מרצה את עונשה החל מנובמבר אשתקד.
לדברי ארבל, אף שערכאת ערעור איננה נוהגת להתערב בעונשים המוטלים על נאשמים, במקרה זה קמו נסיבות מיוחדות המצדיקות את קיצור העונש. בין הנסיבות הללו: העובדה שעברה הוא ללא רבב, העובדה שקם הודתה במעשים בהזדמנות הראשונה, קיבלה אחריות עליהם וביקשה לכפר עליהם, בין היתר באמצעות שיתוף פעולה מלא עם הרשויות. שיתוף-פעולה זה הוביל להשבת המסמכים בסופו של דבר על-ידי בלאו.
"לדעתי", כתבה ארבל, "החרטה שהביעה קם לאורך ההליך וניסיונה להכות על חטאיה, בשים לב לכך שהמעשים בוצעו בהיותה בחורה צעירה ובלתי מגובשת, הם בעלי משקל בלתי מבוטל. דומה כי המחיר האישי שהפרשה גבתה ממנה, כמו גם העובדה שהוטל עליה עונש מאסר בפועל, יש בהם כדי להבטיח כי שיקול ההרתעה האישית יוגשם בעניינה במידה רבה".
באשר למניע האידיאולוגי שבעטיו פעלה קם, קבעה ארבל כי "ייתכן שלא מדובר באידיאולוגיה סדורה ומהודקת, וכי במעשיה היה לעתים ממד של פזיזות ונמהרות. עם זאת, קם בהחלט פעלה לכל אורך הדרך מתוך שליחות - מתוך מניע שניתן לכנותו עקרוני, גם אם אין הוא בגדר משנה סדורה. פשיעה על רקע אידיאולוגי של 'תיקון עולם', תהא האידיאולוגיה המסוימת אשר תהא, טומנת בחובה יסוד של עשיית דין עצמית. משום כך, עבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי או עקרוני ראויות לגינוי מיוחד".
ועם זאת, לדברי ארבל, "אין לי ספק שקם לא פעלה בשם אידיאולוגיה אנטי-ישראלית או אנטי-צה"לית. התרשמותי היא כי המוטיבציה למעשים הייתה רצונה של קם להביא לידיעת הציבור בעייתיות וליקויים בהתנהלות הצבא, כפי שהיא תפסה זאת מנקודת מבטה".
במובן זה, קובעת ארבל, יש מן המשותף להתנהלותה של קם ולזו של בלאו. בית משפט השלום שגזר את דינו של בלאו, מזכירה ארבל, הדגיש את החשיבות הרבה בשמירה על חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.
"שליחותו של בלאו כעיתונאי - לחשוף מידע בעל חשיבות לציבור ואגב כך לעורר שיח ציבורי בנוגע לתפקודו של הממשל - נזקפה לזכותו והיא שהביאה להקלה בעונשו", כותבת ארבל. "לעומת זאת, תחושת השליחות שעמדה ביסוד מעשיה של קם, הדומה במידה רבה לשליחותו של בלאו, נזקפה לחובתה והביאה להחמרה בעונשה".
התחשבות בטיב המניעים
השופט מלצר קבע כי בגזירת העונש בעבירה שבה הורשעה קם יש להביא בחשבון בין היתר את כמות החומר שהועברה; איכותו; זהות הנמען, האם למדינת אויב, ארגון אויב או לגורם שאינו עוין; המניע למעשה, ואם מדובר במניע אלטרואיסטי יש בכך להפחית מהענישה; וכן הנסיבות האישיות של הנאשם. "שיקלולם של הפרמטרים האלה", כתב מלצר, "יחד עם נסיבותיה האישיות של קם, הביא אותי לכלל החלטה כי אף שהעבירות שהיא הודתה בביצוען קשות הן, הרי העונש שנגזר עליה החמיר עימה יתר על המידה".
גם מלצר מאמץ את דברי השופט דרויאן, שדן בעניינו של בלאו, בדבר האיזונים הנדרשים בין ביטחון המדינה לבין חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. "העיתון והעיתונאי, בקבלם מידע (אפילו הוא סודי ולאו-בר גילוי לגורם בלתי מוסמך), ובפרסמם דברים המתבססים על המידע האמור - עושים שליחות למען הציבור ולמען זכותו לדעת", כתב מלצר, "לכן, בעשותם כן, הם ראויים ככלל (עם חריגים מצומצמים ונדירים) למספר התחשבויות: הגנה מפני אישום פלילי בגין עבירות שעברו לכאורה אגב עבודתם האמורה ואגב הפרסום; הקניית חיסיון עיתונאי".
לדברי מלצר, "המקור המוסר את האינפורמציה לעיתונאי אמנם זכאי שלא יגלו את זהותו, ואולם אם הוא נחשף מסיבה כלשהי - ככלל ניתן להעמידו לדין. לרוב - טעמיו של המדליף שהתגלה ומועמד לדין, אפילו הם 'ציבוריים' - אינם יכולים למנוע את הרשעתו, אף כי לעתים ניתן להתחשב בטיב המניעים לעניין העונש".
"בין חירות להפקרות"
השופט סולברג, בדעת מיעוט, קבע כי אין להתערב בעונש שנגזר על קם במחוזי. "אני סבור כי מדובר בעונש סביר, המצוי לבטח במתחם אי-ההתערבות של ערכאת הערעור. בפרשה ייחודית בחומרתה עסקינן, ללא אח ורע. קיצור העונש עלול לטשטש את גבולות זכות הציבור לדעת, מקום בו נדרש להציב חיץ ברור בין חירות לבין הפקרות". (ע"פ 8445/11)
עו"ד בומבך: "העליון אומר שמשפטה של קם נחרץ בתקשורת"
עו"ד אילן בומבך, שייצג בצוותא עם עו"ד יריב רונן ממשרדו את ענת קם בערעור שהגישה לבית המשפט העליון, הביע היום שביעות-רצון מהחלטת העליון לקצר את מאסרה של קם בשנה.
"אני מרגיש סיפוק כפול מהחלטת העליון. כסנגור - אני חש סיפוק מקצועי מההחלטה. כאדם - חשתי שנעשה לענת קם עיוות דין, ולכן אני שמח על השיעור שנותן בית המשפט העליון באומרו ששיקול ההרתעה, עליו התבסס המחוזי, הוא לא השיקול היחידי שצריך לקחת בחשבון בגזירת העונש.
לדברי בומבך, "מניפה רחבה" של שיקולים הביאה את בית המשפט העליון, באופן נדיר, להתערב בחומרת העונש שנגזר על קם. "העליון קבע כי המחוזי שגה כשלא עשה איזון נכון בגזירת העונש וגרם לקם עיוות דין. בין היתר, החליטו שופטי העליון להקל בעונשה של קם, מכיוון שקם לא התכוונה לפגוע בביטחון המדינה, הודתה באופן מלא במעשים, מסרה את החומרים לאורי בלאו, שהיה כפוף לצנזורה. הראינו שהמחוזי טעה ולא שקל נכון את הנסיבות, וגם שבמקרים הרבה יותר חמורים מזה של קם נגזרו עונשים מופלגים בקלותם".
- העליון מתייחס גם להשפעת התקשורת על ההליך המשפטי של קם
"נכון. העליון אומר כי משפטה של קם נחרץ בתקשורת, וכי המחוזי לא הביא בחשבון די את המורכבות של מעשיה. אני חושב שהתקשורת מאוד השפיעה על שיקולי בית המשפט המחוזי. קם טעתה, שגתה, ועם זאת חשבה שהיא עושה מעשה חשוב. כל זה לא הובא בחשבון על-ידי המחוזי".
- האם התלבטת לפני שלקחת על עצמך את ייצוג קם בערעור?
"אילו הייתי חש שענת קם התכוונה לפגוע בביטחון המדינה ולחבור לאויבי ישראל, לא הייתי מסכים לקבל עליי את הייצוג שלה. אבל לא זה המצב. לכן החלטתי לייצג אותה, ואני שמח מאוד שהעליון קיבל את הערעור, וכי עוד שנה וחודש מהיום קם תשתחרר מהכלא".
רקע: מסמכים סודיים מלשכת האלוף
פרשת העמדתה לדין של ענת קם הייתה מקרה נדיר של הליך משפטי ששלביו הראשונים התנהלו בעלטה מוחלטת. צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה לפני 3 שנים, בשלהי שנת 2009 ובתחילת 2010, כלל הן את פרטי כתב האישום והן את עצם העמדתה לדין.
קם, ששימשה אז כעיתונאית באתר וואלה, הועמדה לדין בינואר 2010 בעבירות של ריגול חמור, בטענה כי בתקופת שירותה כחיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז הוציאה ממחשב צה"ל כ-2,000 מסמכים סודיים. בפברואר 2011 - בטרם החלו להישמע העדויות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון.
חוקרי השב"כ התבייתו על קם לאחר שזימנו לחקירה את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, לאחר שהוא החל לפרסם סדרת תחקירים בעיתונו, המבוססים על המסמכים שקיבל מידי קם. בלאו עצמו עזב את הארץ מחשש שייעצר, והסכים לשוב ממקום שהותו בלונדון רק לאחר שנחתם בינו לבין השב"כ הסכם נוסף. לבסוף, החליט היועמ"ש יהודה וינשטיין להעמיד לדין גם אותו. בלאו הורשע וריצה 4 חודשי עבודות שירות.
במקביל למשפטה של קם, החלו בכנסת לקדם תיקון לסעיף 113 לחוק העונשין, כך שהעונש על עבירות של הוצאת מסמכים סודיים מרשות צה"ל בלא כוונת ריגול, יקוצר מ-15 שנות מאסר מרביות, ל-10 שנות מאסר, ותימחק כותרת הסעיף בדבר ריגול.
התיקון עבר במליאת הכנסת בקריאה ראשונה, אולם יו"ר ועדת החוקה של הכנסת, ח"כ דוד רותם, החליט להקפיא את הטיפול בחוק כל עוד משפטה של קם תלוי ועומד. בג"ץ דחה את עתירתה של קם נגד החלטה זו.
באוקטובר 2011 גזר המחוזי בתל-אביב על קם עונש של 4.5 שנות מאסר. כחודש לאחר גזר הדין החלה קם בריצוי מאסרה, לאחר שבמהלך המשפט הייתה נתונה במעצר-בית בתנאים מגבילים.
ערעורה של קם לעליון התמקד כל-כולו בגזר-הדין שהוטל עליה בבית המשפט המחוזי, ולא בעצם הרשעתה.
בדיון שהתקיים בחודש יולי השנה, אמר סנגורה, עו"ד אילן בומבך: "יש עלייה תג של מרגל, וכל החברים לא פוקדים אותה. מדובר בבחורה צעירה שהייתה במסלול של קידום, ופתאום הכול נעצר. שמה מופיע כל הזמן בעיתונות בסמיכות למילה בוגדת".