דיבידנד - המילה הכל-כך מוכרת הזו מתבררת כמילה די גסה, לפחות בעיני ענקיות הטכנולוגיה הישראליות דוגמת צ'ק פוינט, נייס, ורינט ואחרות. בלקסיקון שלהן, 'דיבידנד' זו מילה שאין לה בכלל מקום, ולא משנה עד כמה גבוה הר המזומנים שלהן. בחברות הקטנות יותר, לעומת זאת, דיבידנד זו מילה שהולכת ותופסת מקום של כבוד בהתנהלות העסקית שלהן, ויותר מכל - במערכת היחסים שלהן עם שוק ההון.
והנה שתי הוכחות לכך מהשבוע שעבר. סיליקום, המספקת פתרונות קישור בין רשתות תקשורת ונמנית עם החברות שיצאו מבית היוצר של האחים זיסאפל, הודיעה כי אימצה מדיניות דיבידנד - לראשונה בתולדותיה - והחל מהשנה תחלק עד מחציה מרווחיה הפנויים לחלוקה כדיבידנד לבעלי המניות. גודל הנתח שיחולק עדיין לא נקבע. בדומה לה, סאפיינס, המפתחת פתרונות תוכנה עבור ענף הביטוח והפיננסים, הודיעה על חלוקת דיבידנד חריגה של 6 מיליון דולר - 15 סנט למניה, או תשואת דיבידנד שנתית של 3.3%.
סאפיינס, בניגוד לסיליקום, לא אימצה מדיניות חלוקה קבועה, אך העובדה שבחרה, לראשונה בתולדותיה, לחלק דיבידנד לבעלי מניותיה ממחישה את השינוי שעובר על החברה, ואולי מאותתת כי מדיניות כזו אכן תאומץ בעתיד.
על רקע שתי הודעות אלו, בחרנו לבדוק בשנית מי הן אותן חברות טכנולוגיה ישראליות (מבין אלו הנסחרות בוול סטריט) שכן מחלקות דיבידנד, והתוצאות לפניכם: רק 9 עושות זאת - אחוזים בודדים מהסך.
דיבידנד, למי ששכח, זו הטבה למשקיע. כך, במקרה שהמניה אינה זזה לאורך שנה, המשקיע לא נותר בידיים ריקות ומקבל ממנה את התשואה שנוצרת מהדיבידנד שהחברה מחלקת (סך הדיבידנד בשנה, חלקי מחיר המניה). לפעמים זה לא ממש הרבה, אך זה עדיף מכלום.
ברוב המקרים, כשחברה משנה תפיסה ומתחילה לחלק דיבידנד (כמו סיליקום, מג'יק ואחרות), זהו איתות חיובי לציבור המשקיעים - שפירושו הוא שהחברה מספיק בטוחה בתזרימי המזומנים שתיצור לעתיד לבוא, והיא מוכנה ויכולה "להקריב" חלק מקופת המזומנים שלה לטובת ציבור המשקיעים. ובמילים אחרות: לשתף אותם בהצלחתה, ולא רק באופן עקיף (דרך ביצועי המניה), אלא במקביל באופן ישיר (דרך חלוקת מזומן).
יותר מזה. חלוקת דיבידנד בחברות קטנות-בינוניות (לפי שווי שוק) אינה דבר טבעי. מפאת גודלן, אלו חברות הרבה פחות יציבות ומבוססות מענקיות כמו צ'ק פוינט או נייס, ובכל זאת - הן מחלקות דיבידנד.
כמו-כן, בגלל היותן קטנות-בינוניות, רובן עדיין מוגדרות כחברות צמיחה ולא כחברות ערך, ולמרות שהגדרה כזו יכולה לפטור אותן מהדרישה לחלק דיבידנד (תשואת המניה בדרך כלל מפצה על העדר דיבידנד) - הן כן מחלקות.
איך זה קורה? ובכן, יש שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שמרנות יתר, או שמא נכנה זאת קמצנות יתר. יש חברות ענק בוול סטריט (לא רק ישראליות) שפשוט לא יכולות לעכל את המילה 'דיבידנד', ולא משנה כמה גבוה הר המזומנים שלהן. חשש אחד שלהן הוא שברגע שיתחילו לחלק דיבידנד, כחברות גדולות, יהפכו מחברות צמיחה לחברות ערך (לפחות בעיני שוק ההון) ויבריחו משקיעי צמיחה. הסיבה השנייה קשורה לשיקולי מס. בארץ, חברות כמו צ'ק פוינט לדוגמה, מוגדרות כ"מפעל מאושר" ומוגבלות בחלוקת דיבידנד מתוך רווחים שפטורים ממס. לטענת חלק מהן, כל עוד סוגיה זו לא תיפתר (דהיינו, כל עוד תיווצר להן חבות מס בגין חלוקה כזו) - אין דיבידנד.
ועדיין, מסתבר שלא מדובר במצב של 0 או 1. סימטרון, לדוגמה, מוגדרת אף היא כ"מפעל מאושר" והיא כן מצאה דרך לחלק חלק מרווחיה כדיבידנד, או כפי שהחברה מציינת בדו"ח השנתי האחרון שהגישה: "אנו מאמינים כי חלוקות דיבידנד שביצענו במהלך 2011, לא בוצעו מתוך רווחים שפטורים ממס".
