פיוס ישראל-טורקיה: ארדואן שונא את ישראל ומשתוקק לסופה

מי שלא שמע את צליליה של שיחת הפיוס בין בנימין נתניהו ובין ארדואן כנראה לא שמע קול חריקת שיניים מימיו.

6 שנים לאחר שיצא בחורי אף מוויכוח עם הנשיא שמעון פרס בדאבוס, 3 שנים לאחר שהתגרש מישראל לקול צהלות העולם הערבי, חודשיים לאחר שהוקיע את הציונות כפשע נגד האנושות, ארדואן אינו ידיד, אינו בעל ברית, ואינו שכן מנומס. הוא לכל היותר שותף חולף לעסקים חולפים. להתנצל לפניו? אפשר לסלוח לראש הממשלה אם היה צריך תחילה לפרוש לחדר צדדי, כדי להתעשת.

וטאיפ ארדואן? הוא אינו מבקר חריף של ישראל. מעשיו בשנים האחרונות הוציאו אותו מן הקטגוריה הנדיבה הזו. הוא גילה ברבים מה שהיה צריך להיות נהיר וידוע עוד לפני עשר שנים: שהוא שונא את ישראל, עוין לעצם קיומה, ומשתוקק לעשות משהו כדי לזרז את סיום הקיום. הבוגר החד-לשוני וצר-האופקים של ספרות האחים המוסלמים (אשר פירנסה את עולמם הרוחני של איסלאמיסטים בטורקיה הרבה לפני עלייתו לשלטון) מעולם לא היה ידיד. הוא רק נשך את שפתיו כמה שנים, לפני שקרא דרור ליצריו.

הדמוקרטיה המלבלבת של טורקיה מזכירה זה זמן מה את הדמוקרטיה של ונצואלה, ויש בה אפילו סממנים פוטיניים. פולחן האישיות של המנהיג לובש ממדים גרוטסקיים, או אולי טראגיים. שלטי חוצות ספונטניים בערי טורקיה, בעיצוב גראפי מעולה, בירכו את ארדואן על השפלת ישראל. "תודה לך על הגאווה שהנחלת לנו", אמרו הספונטאניים.

"כפי שהיה בעבר"

רוח הפיוס לא האריכה לנשוב באנקרה. בתוך 48 שעות התחיל ארדואן את המחול המפורסם של צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הוא ייצא בקרוב לעזה, לפקח במו עיניו על עמידת ישראל בתנאי הפיוס. אוניות המלחמה הטורקיות יוסיפו לשוט במזרח הים התיכון, כדי "להבטיח את חופש השיט". יימשך המאמץ להעניק לגיטימיות בין לאומית לממשלת חמאס.

מעניין שדווקא העיתון "זמאן", פרו-איסלאמי ואנטי-ישראלי, התייחס ברצינות אל הפיוס. פרשניו הטעימו את "פריצת הדרך". בעלת הטור לאלה קמאל כתבה, כי "באופן בלתי נמנע, תיקון היחסים עם ישראל יציב את אנקרה בעמדה מחוזקת" במזרח התיכון. מפי ארדואן היא הביאה את ההכרזה, ש"אנחנו נכנסים לתקופה חדשה, הן בטורקיה והן באיזור. אנחנו עומדים בתחילת תהליך של העלאת טורקיה למעמד, שבו ישובו ויהיו לה השפעה, יוזמה וכוח, כפי שהיה בעבר".

שימו נא לב למלים האלה, "כפי שהיה בעבר". איזה עבר בדיוק? לא העבר הקרוב. בתשעים השנה האחרונות טורקיה יצאה מגדרה שלא להיות חלק מן "האיזור". אין מנוס מלהניח שארדואן מתגעגע אל המאה ה-17, אל הפאזה האחרונה בתור הזהב של העות'מנים.

ארוחת ערב עם הנסיכים

הטענה שארדואן מפתח "עות'מניות חדשה" ("ניאו עות'מניזם") היא מן המפורסמות בשנים האחרונות. טורקיה דוחה את האפיון הזה. שר החוץ שלה, אינטלקטואל שהיה פרופסור לפני שנכנס לפוליטיקה, ראה צורך להכחיש במפורש. "הרפובליקה הטורקית היא מדינת לאום מודרנית, ויש לה יחסי שוויון עם ארצות האיזור", הוא אמר בנובמבר 2009.

כמובן, הטורקים אינם רוצים לחדש את הפורמט העות'מני, אלא רק להתאים אותו לנסיבות ההווה. הם רוצים תפקיד מוביל בפוליטיקה של המזרח התיכון. השאר אינם מוכרחים להיות נתינים עות'מניים. מספיק שהם יהיו ואסאלים, או ניאו-ואסאלים, או כוכבי לכת במערכת שמש טורקית.

על שר החוץ אחמט דאבוטואולו אומרים, שמשימתו העיקרית היא לאחות את השברים שמשאיר אחריו פעם אחר פעם ראש הממשלה ארדואן. האימפולסיביות של ארדואן מחבבת אותו על המוני טורקיה אבל קצת מקשה עליו לזכות בחיבת זרים. כאשר ארדואן מתלהם, דאבוטואולו, יחד עם הנשיא עבדאללה גול, צריכים לצנן. אולי זה מה שהם עשו גם הפעם, לאחר השתלהבותו הכמעט-היסטרית של ראש הממשלה נגד "הציונות הנפשעת".

אבל דאבוטואולו עצמו מתקשה להשתחרר מן החשד שהוא מבשר הניאו-עות'מניזם. לפני שלושה שבועות הוא הזמין את צאצאיו של אחרון השושלת העות'מנית לארוחת ערב חגיגית בשגרירות טורקיה בלונדון. היה שם, בין השאר, נכדו של הח'ליף האחרון, זה שאטאטורק הדיח במארס 1924.

בשביל מה זה היה טוב? ממשלה, המנסה ברצינות לשכנע את שכנותיה שאין היא רוצה להחיות את העבר העות'מני, אינה מוכרחה לציין את יום השנה להדחת בית עות'מן בסעודת חג. זה לא היה אילתור. זה היה מסר. השאלה היא רק מה היתה כתובתו. נראה שהוא נועד קודם כול לצורכי פנים.

מגן דוד על הצילינדר

במובן הזה, כמעט כל מה שעושה ארדואן בימים האלה נועד לשרת סדר יום פנימי. הוא עומד על סף ניסיון היסטורי ללוש את טורקיה בצלמו הפוליטי. הוא רוצה לשנות את חוקתה, ולחזור אל השיטה הנשיאותית שהייתה קיימת בה עד 1950. הוא כמובן רוצה להיות הנשיא, ואם ייבחר פעמיים - מי יוכל למנוע אותו - הוא יאריך את שלטונו עד שנת 2024. למרבה הסמליות, ב-1923 ימלאו מאה שנה לרפובליקה, שאת חילוניותה שוחק ארדואן מעט מעט.

מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל, הידוע בשם "אטאטורק", יתהפך אל נכון בקברו.

אטאטורק היה האויב המושבע של כל מה שארדואן ואנשיו מנסים לעשות. הואיל והוא האיש שהציל את טורקיה מכיבוש בידי זרים, אי אפשר להתנער ממנו לחלוטין, או בן לילה. אבל מה שנשאר מן הפילוסופיה ה"קמאליסטית" תקוע בגרונם של הניאו-איסלאמיסטים.

מה לך ציון-דרך דרמטי יותר בדה-קמאליזציה של טורקיה מאשר לרומם את צאצאי האיש שאטאטורק השפיל. מוטב לזכור, שהדחת הח'ליף האחרון לא היתה רק מאורע פנימי חשוב. בזמן הדחתו, אחרון העות'מנים ממילא כבר לא היה סולטן. הוא הודח שלוש שנים קודם. אבל הוא הוסיף להיות "ח'ליף כל המאמינים", המנהיג הסמלי של האיסלאם, יורש-יורשיו של הנביא. זה היה אפוא שבר לכל המוסלמים באשר הם, מה שהקנה לאטאטורק מעמד של אויב האמונה, בא-כוחו של מעצמות המערב וכמובן משרתם של היהודים (הוא מופיע עד היום בקריקטורות של האחים המוסלמים עם מגן דוד על מגבעת הצילינדר שלו).

היתכן שארדואן מהרהר בחידוש הח'ליפות? קשה להאמין. אפילו ברפרטואר ההיסטרי שלו, אקט כזה יעבור כל גבול של רציונליות. אבל הרפובליקה הטורקית החילונית נועדה להיות הרבה פחות חילונית, הרבה פחות טורקית, הרבה פחות רפובליקנית.

לא-טורקים, לא-הרריים

לצד האתגר העצום של אכיפת חוקה נשיאותית (66% התנגדו בסקר דעת קהל בפברואר), עומד אתגר גדול אפילו יותר: הניסיון להתפייס אחת ולתמיד עם הכורדים. ב-50 שנותיה הראשונות, הרפובליקה סיווגה אותם "טורקים הרריים" (אין שום דבר טורקי בכורדים. אם בכלל הם קרובים אתניים של הפרסים). לשונם, מן המשפחה האיראנית, הוכרזה "דיאלקט טורקי". תלבושתם הלאומית נאסרה. כל רמז של ייחוד אתני דוכא ביד ברזל.

הרפובליקנים האמינו, במידה לא מבוטלת של צדק, שהלאומיות הכורדית מסכנת את קיומה של טורקיה בגבולותיה הנוכחיים. הילכה עליהם אימים מזימתן של מעצמות המערב לאחר מלחמת העולם הראשונה לכונן מדינות לארמנים ולכורדים במזרח אנטוליה. מאחר שהאיטלקים, הצרפתים והיוונים עמדו לקבל כמעט את כל השאר, טורקיה הייתה הופכת לעיריית איסטנבול, אם בכלל.

העימות עם הכורדים התפתח למלחמה של ממש משנות ה-70 ואילך. הערכה מקובלת מעמידה את מספר קרבנותיה על 40 אלף. היא שיבשה את סדרי העדיפויות של טורקיה, והיא הצדיקה את מה שהטורקים מכנים "מדינת הצללים" (בתרגום מילולי, "המדינה העמוקה"), שבה נתנו את הטון הצבא החילוני מאוד ושירותי הביטחון.

התפייסות היסטורית עם הכורדים תהיה כרוכה בהכרח בהחלשה של הדגש הלאומי. בחזון אטאטורק, כל מוסלמי על אדמת טורקיה היה טורקי. המדינה העות'מנית מעולם לא היתה "טורקית". אדרבא, בשנות הזוהר שלה "טורקי" הייתה מלת גנאי. פחות טורקיות אינה עות'מניות, אבל עלינו להתנצל לפני פרופ' דאבוטואולו אם היא נשמעת לנו קצת "ניאו-עות'מנית".

הצלחתו הפנומנלית של ארדואן לחלץ את טורקיה מזרועות "המדינה העמוקה", ולכנס אותה בזרועותיו, הייתה תוצאה של לוליינות פוליטית. אבל ככל שהתרבו ההצלחות כך התמעטו הניואנסים. את הלוליינות החליפה גברתנות עבדאית (מושג טורקי) לכל דבר. כאן מתחילה להתעורר הסכנה שארדואן ימתח את החבל קצת יותר מדיי, אולי עד כדי קריעה.

את משמעות הפיוס-לא-פיוס עם ישראל אפשר אולי להבין בקונטקסט הזה: הצורך התקופתי שלו לסגת צעד אחד, לפני שיתקדם שני צעדים. ח'ליף אולי לא יהיה באיסטנבול, גם לא סולטן. אבל לטורקיה מזומן עתיד מלא בארדואן.

הסולטן של ארדואן

אין קושי לנחש על איזה מנהיג עות'מני חושב טאיפ ארדואן, כשהוא מחפש מקורות השראה. הוא חשף טפח מהעדפותיו ההיסטוריות עוד במרוצת משבר ה"מרמרה הכחולה", הספינה הטורקית שניסתה לפרוץ את ההסגר על עזה.

הסולטן ההוא היה סוליימן המפואר, אשר מלך 45 שנה במאה ה-16, והיה לפרקים אדוני הים התיכון. גייסותיו שטפו את מרכז אירופה בואך וינה. הוא סיפח את סרביה ואת הונגריה, והשתעשע במחשבה על ג'יהאד נגד השיעים של פרס. במלחמתו נגד הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי הוא כרת ברית עם מלך צרפת, שהוא, סוליימן, ראה בו ואסאל קטן ונחות.

ראו-נא את רשימתי על הנוסטלגיה לימי סוליימן.

לשושלת העות'מנית עדיין נועדו 350 שנות שלטון לאחר סוליימן, אבל היא עמדה בסימן נסיגה כמעט בלתי פוסקת.

ב-1876 הוכרח הסולטן עבדול חמיד, אחרון השליטים האבסולוטיים של הקיסרות, להסכים לחוקה. אבל הוא מיהר להיפטר ממנה, וחזר לסורו.

ב-1908 חזר עבדול חמיד והוכרח להסכים לחוקה. גם הפעם ניסה להיפטר ממנה - אבל תחת זאת ממשלת "הטורקים הצעירים" נפטרה ממנו. היא המליכה תחתיו את דודו מהמט החמישי, ללא סמכויות של ממש. הוא מת בארמונו באיסטנבול רק ארבעה חודשים לפני התמוטטות טורקיה במלחמת העולם הראשונה.

ב-1918 הומלך אחרון הסולטנים, מהמט הששי, שהיה חצי-צ'רקסי. בימיו חדלה למעשה טורקיה להתקיים. הפרלמנט שכינס אטאטורק באנקרה הדיח אותו ב-1922, וביטל את הקיסרות.

ב-1922 עלה דודנו של המודח על כס "אמיר כל המאמינים", או ח'ליף. עבדול מג'יד השני היה אחרון הח'ליפים בתולדות האיסלאם.

ב-1924 סולק עבדול מג'יד מן הח'ליפות, וגלה לפאריס. הוא מת שם ב-1944. נכדו של אחד מאחיו, עות'מן באייזיד, עומד כיום בראש המשפחה המלכותית. הוא בן 89, והוא ערירי. אבל אין צורך לדאוג. אם העות'מנים ייקראו לחזור ולחבוש את הכתר, אוסף גדול של נסיכים מצטופפים בתור, כולל זיאה רשאד, שנולד רק בשנה שעברה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com