מופע אותנטי של אנכרוניזםבדומה לבני דורי, אני מגלם בהנאה את תפקידי בטקס המשפטי. בכניסתי וביציאתי מן האולם אני מקפיד להפנות את פני אל השופטים ולכבדם בקידה הדורה. אני מתייחס לעורך הדין של הצד שכנגד בכינוי "חברי"; וכשהוא צעיר אני מוסיף "חברי המלומד". אם הוא משסע את דבריי אני משתתק מיד ומתיישב בחגיגיות, חלף הרמת קול - הכול כמנהג ותיקים.
אני מניח שאם מישהו יטרח להתבונן בי מן הצד הוא יתקשה להחליט אם בהתנהגותי נמזגת מידה של אירוניה, או שמא מדובר במופע אותנטי של אנכרוניזם היסטורי. אני עצמי איני יודע את התשובה.
לפני הרבה שנים מנה איש חכם רשימה של מנהגים חשובים, שנהגו בדורות הקודמים, אך עם הזמן "הושמדו כליל", לדבריו. ואלה הם: "שהצעירים ישתתקו כיאות במעמד המבוגרים, ימתינו לישיבתם ויקומו לפניהם, ושדרך תלבושתם ותספורתם ומנעליהם והופעתם החיצונית תהיה כיאות".
אני מזדהה עם תחושותיו של אותו חכם. בפרט, חשודים בעיניי אלפי עורכי הדין שנולדו לאחר שאני כבר הייתי חבר הלשכה. הם דומים למדי זה לזה, במיוחד מפני שלכולם עור פנים מתוח ושיער שחור, ומרביתם נמהרים וחסרי נימוס.
האיש החכם שתיאוריו קלעו לרגשותיי היה סוקרטס. הנמען של דבריו היה אדימאנטוס, אשר אחיו, אפלטון, דיווח עליהם בחלק הרביעי של ספרו "המדינה". היות שחלפו מאז כ-100 דורות של צעירים מחוצפים, שבכל אחד מהם "הושמדו כליל" הנימוסים המעודנים והגינונים הנאים של קודמו, אין מנוס מבחינה נטולת-פניות של הערכים, שמחוות נימוס באות לקדם, ומחוות הנימוס שבאולם בית המשפט בפרט.
בחינת ערכים כזאת תעלה, למרבית הצער, שתחום המשפט, יחד עם איים בודדים בתחומי הצבא והדיפלומטיה, משמש אנדרטה לתפיסת עולם מעמדית שאבד עליה הכלח, ומשמר גינוני התרפסות בפני שליטים, שאינם עולים בקנה אחד עם עמדות מקובלות בדמוקרטיה ליברלית לגבי תפקיד השופט. בדמוקרטיה ליברלית "כבוד" (במובן של honor) איננו ערך חשוב במיוחד, ובדרך-כלל איננו ערך חיובי כלל.
כללי טקס בזבזניים בזמן
הטענה, שמשפטנים ותיקים מרבים להעלות, כאילו יש ערך אינסטרומנטלי ל"כבוד" של שופטים ועורכי דין, מעולם לא הוכחה, ובעיניי היא אף סובלת מחוסר כנות אינטלקטואלית.
אמנם, שיקולי יעילות מחייבים שכל אחד מן המשוחחים ידבר בתורו, אך אין הם מחייבים שימוש בכללי טקס בזבזניים בזמן. אכן, רצוי שחדר הדיונים יהיה שקט ושיהיה בו מנהל דיון יחיד, אך אין שום שיקול של יעילות שמחייב את מנהל הדיון לשבת על בימת עץ, ללבוש גלימה של כומר ולהתהדר בגרסה מקומית של גינוני אצולה אירופיים עתיקים.
אם גינונים אלה מקדמים את איכות ניהול הדיון, לא ברור מדוע הם מתקיימים רק בבתי משפט. מדוע לא בבתי-חולים, באולפני חדשות ובקריה למחקר גרעיני? בכל המקומות האלה מקיימים אנשים רציניים דיונים חשובים, לפעמים תוך ניהול מושכל של כלכלת-זמן, ואף פעם אין הם מקשטים אותו באוצר מילים מליצי ובשלל מחוות המדגישות את ההיררכיה ביניהם.
גם הטענה כי גינוני הכבוד מעודדים את ציבור המתדיינים לציית לצווים שלטוניים מוסמכים, לא הוכחה, ואף איננה מתיישבת עם התנהגות השלטונות בהקשרים אחרים.
עצתי היא, אם כן, להמשיך ולהשתעשע מעט בשימור הטקסים הישנים, אך לא להתייחס אליהם ברצינות יתרה. חלקנו מקדימים לפתוח את הדלת בפני אישה או לסייע לה להתיישב בכיסא, על אף שמקור המחוות הללו הוא בעולם המדכא נשים והמתייחס אל זהותן כחסרות אונים.
עצם הרמיזה ההיסטורית שבמחוות הללו הופך אותן לשעשוע נחמד, אבל אסור להתייחס אליהן כאילו אנחנו עדיין חיים באותה תקופה נוראה, שעל רקעה הן עוצבו.
* הכותב, נשיא המרכז האקדמי פרס, ישתתף בכנס השנתי ה-13 של לשכת עורכי הדין בפאנל בנושא תרבות הדיון וזכות הטיעון.
