אריזה יפה לתוכן בינוני: Daft Punk משיקים אלבום חדש

Daft Punk, מהרכבי האלקטרוניקה הכי משפיעים, חתמו על שת"פ עם תאגיד סוני והוציאו אלבום שכולו מחווה לעידן השיא של הדיסקו אי שם בשנות ה-70. אלא שבאלבום המשווק כ"אירוע", האריזה המפנקת מוצלחת הרבה יותר מהתוכן

כבר מזמן לא נרקם כזה מהלך שיווקי מתוחכם ומאומץ סביב אלבום של אמנים שמתחת לליגת הביונסה-גאגא. 16 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם, ו-8 שנים מאז האלבום המקורי הקודם, Daft Punk, מהרכבי האלקטרוניקה הכי משפיעים, חתמו על שת"פ עם תאגיד סוני. הקידום למוצר הטרי כלל פרסומת בסאטרדיי נייט לייב, סרטוני תיעוד ברשת, חשיפת שיר בפסטיבל קואצ'לה, ואז חשיפת הסינגל "גט לאקי" שהוא הלחן המוצלח באלבום. המסרים, בקיצור: חזרה לעידן השיא של הדיסקו, עם אירוחים מרכזיים של הגיטריסט, יוצר, מעבד-העל נייל רוג'רס - איש להקת הדיסקו הכי טובה מתוצרת אמריקאית "שיק", ושל מפיק הדיסקו האירופי מספר אחת ג'ורג'ו מורודר. עוד דגשים: שיבה להקלטות אנלוגיות ולא דיגיטליות, ונגנים חיים במקום מחשבים ודגימות ומניפולציות דיגיטליות. והקול האנושי המוביל הפעם הוא של אורח נוסף, אושיית ההיפ-הופ-פופ - פארל וויליאמס, שקולו נשמע גם שלא רק מעבר למיסוך של אפקט הווקודר שעדיין מהווה סממן מרכזי בעבודות הצמד הצרפתי.

זה אלבום שמשווק כ"אירוע" וכנראה מתוכנן להרחיב את קהל היעד של דאפט פאנק מעבר לאנשים שגדלו עליהם עד היום. הם הפכו מזמן לאחד ההרכבים הכי משגשגים אצל שוחרי אלקטרוניקה בגילאים שעד בערך 40, אבל כאן יש פוטנציאל למשוך גם אוזניים מבוגרות יותר, שמתגעגעות למה שנחשב אצלן לצליל הרבה יותר חמים ותמים, לימי הזוהר של הדיסקו באמצע שנות ה-70. "גט לאקי" אכן הפך לשיר הראשון של הצמד שכבש את מצעד הסינגלים האנגלי, לחומר גלם מועדף על עורכי פרומואים טלוויזיוניים ולמעין להיט קיץ אינטליגנטי. והאלבום השלם זוכה בעיקר לביקורות מאוד מהללות.

אבל, למרבה הצער, מעבר לאריזה השיווקית הנבונה ולמרות המעטפת הצלילית הלגמרי נהדרת שלו, r.a.m. חסר את המנות הבשריות העיקריות שהיו בתפריטים של קלאסיקות הדיסקו של רוג'רס ומורודר בשיאם: אין בו לחנים מספיק טובים. כשגיטרות הפאנק (פ"א רפויה) של רוג'רס חוללו פלאות אצל שיק וסיסטר סלדג' ודיוויד בואי ודיאנה רוס, הרי שמלבד הרעננות והחוכמה לזמנם של עיבודי הדיסקו שלו , היו שם בראש ובראשונה פשוט להיטי פופ כתובים לתלפיות. הדבר נכון גם לעבודות של מורודר, למשל עם דונה סאמר ובפסקולי "אקספרס של חצות" ו"אהבה בשחקים".

טובים יותר כחלוצים

דאפט פאנק, דווקא כן להקה שבעברה סינגלים חזקים, ניסו הפעם להצדיע לצליל ולגישה ולרוח בני הכמעט 40, אבל אצלם אלו רק התלבושות והתפאורה שמעוררות את הדמיון. בתוכן עצמו, התוצרים בעיקר בינוניים. זה תקליט שיותר מנעים להאזין לו: הוא רך, עגול, מענג, עשיר, ומתאמץ נורא לשרת ולפנק. אבל הוא בקושי נחרת בזיכרון, ודומה שהמאמץ ניכר בו יותר מאשר התוצאות עצמן. ההשתדלות הראויה להערכה הייתה להעמיד יצירה שתשרוד את מבחן הזמן כמו מקורות ההשפעה עליה, אבל מסופקני אם זה אכן יקרה. אפשר יהיה לקחת מכאן להיט יעיל אחד, וללא ספק גם את המונולוג של מורודר, שמדבר כאן את סיפור דרכו מנער מלא תשוקה אל ממציא, חדשן, וענק מוזיקה. תשוקה דומה לשלו קיימת גם אצל הצמד הצרפתי, אבל ממומשת הפעם בצורה חלקית מאוד. וייתכן שהם פשוט היו טובים יותר כחלוצים וכממציאים מאשר כמצדיענים לעבר.

Primel scream - More Light

סקס מאשינז

הנה אלבום הרוק הכי טוב, בינתיים, בעשור הנוכחי

הכי ישיר ומהיר שאפשר: לטעמי זה אלבום הרוק הכי טוב בעשור הנוכחי, כלומר, לפחות בשליש הראשון שלו. אם Daft Punk התאמצו לעורר ציפיות לקראת אלבום מהמם, דווקא מכיוונה של Primel scream לא התעוררה סקרנות מוקדמת מיוחדת. אבל להקת הרוק הבריטית הוותיקה יצרה כאן את אלבומה הכי טוב לפחות מזה 22 שנה, מאז "סקרימדליקה". ההוא היה אחד מהשידוכים היותר מפצתיים בין רוק לדאנס ואלקטרוניקה, ויש סיכוי שהחדש אפילו טוב ממנו. בובי גילספי, מנהיג וסולן הלהקה, היה ונשאר יותר מעריץ ממוזיקאי. אדם מאוד מוגבל יצירתית וקולית, שחיפה על מגבלותיו בעזרת חושים מעולים, טעם משובח, והיכולת להפעיל סביבו קהילה יצירתית שתתרגם את אהבותיו התרבותיות לחומרים מקוריים.

כאן, לראשונה, אחרי יותר מרבע מאה של פעילות, גילספי מתקרב להיות אמן סקסי כמעט כמו הגיבורים שלו. וזה קשה מאד כשהגיבורים שלך הם, בין היתר, הרולינג סטונס ואיגי פופ. אז לא, אין כאן לחנים מדופלמים, אף פעם לא היו לסקרים. אבל זה אלבום שמרבית הרצועות בו מתפקדות כמנטרות קצביות, מתונות, וגם איטיות, שמחלחלות והופכות לבלתי נשכחות. אלבום אדיר, סוחף, ממכר, ובעיקר סקסי נורא. יש בו פסיכדליה ופאנק בפ"א דגושה, אלקטרוניקה ובלוז ואפילו קמצוצי קאנטרי. בעוד מרבית אלבומי הלהקה התחלקו תמיד בין כאלו שהיו רטרו לרוק גיטרות נוסח הסטונס לבין כאלו שהתכתבו עם אלקטרוניקה עדכנית. כאן שתי הנטיות נפגשות שוב, לראשונה מאז "סקרימדליקה", והתוצאה היא אורגיית צלילים שנשמעת לפרקים כאילו שהסטונס צריפו אליהם את דיוויד בואי בסקסופון וקפצו לאולפן של קראפטוורק בקלן.

כל האלבומים של Primel scream נשמעים כמו ביקור חוזר בתקליטייה שלך כפי שלא שמעת אותה מעולם, והם מהבודדים ברוק שבעבר הוציאו לצטטנות, ללקטנות ולמחזור גם שם טוב. אבל עכשיו, בשיא אונם אחרי כל-כך הרבה שנים, הם עושים את הדבר הנדיר שכמעט אף להקת רוק לא עשתה לפניהם, כלומר מה שלהקות הרבה יותר גדולות וטובות מהם כמו הסטונס ויו 2 ודפש מוד היו הורגות בשבילו - להגיע שוב לפסגה אמנותית אחרי שנות בינוניות.