יותר קל עם האנטישמיות בפריז

אריאל הרוש לא צריך להגיש תלונה, ולאיש אין זכות לבקש זאת ממנו

כשהייתי בן 14-15 חציתי בשעות הערב, יחד עם חבר, שכונה מסוימת בפתח-תקווה בדרך לסניף תנועת הנוער. מדובר היה בשכונה "קשה", מה שנהוג לכנות "שכונת פשע". על-פי רוב נהגנו לעקוף את השכונה, אך הפעם מיהרנו והחלטנו לעבור דרכה. שני בחורים צעירים, מבוגרים מאיתנו במספר שנים, נטפלו אלינו.

"לאן אתם הולכים?", "למה אתם עוברים כאן" וכאלה. התעלמנו והגברנו את הקצב, אך הם חסמו בפנינו את הדרך ומנעו מאיתנו לעבור באמצעות דחיפות וגידופים. כשניסינו לחזור על עקבותינו, הם גם חסמו את הדרך חזרה.

בלי כל סימן מקדים, חברי, רזה וקטן אך אמיץ ממני, הלביש על אחד משני הבחורים סטירה מצלצלת. הם לא ציפו לזה והיו בהלם מוחלט, גם אני, אך תוך רגע התעשתו, ושניהם, כאחד, כאחוזי טירוף שלפו מכיסם האחורי סכינים. נסנו על נפשנו, בכל הכוח, כל אחד לכיוון אחר.

בעודי רץ כמו מטורף, אני רואה בכביש מולי, כאילו משמיים, ניידת משטרה. קפצתי לכביש, הסתערתי עליה, והיא בלמה; הייתי נרגש וצעקתי לשוטר שישב לצד הנהג ששני בחורים רודפים אחרי חבר שלי כשבידיהם סכינים.

הלה כמעט ולא סובב את ראשו לכיווני, ושאל "רוצה להגיש תלונה?". חזרתי ואמרתי ששני אנשים רצים עם סכינים. הוא מצדו אמר: "אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא איתנו לתחנה, תגיש תלונה מסודרת, ואז נראה מה עושים". בעוד אני מנסה לעכל מה קורה, הם נתנו גז והסתלקו משם.

הגם שלא ידעתי באותם ימים את ההבדל בין משפט פלילי למשפט אזרחי, ואפילו אזרחות עוד לא למדתי אז, ברור היה לי שמשהו בהתנהגות השוטרים אינו תקין. אין זה הגיוני, הבנתי, שפרוצדורה של "הגשת תלונה" היא זה שעומדת בין חקירת אירוע אלים, עברייני, לבין הימנעות מנקיטת צעדים וחקירה.

עברו שנים רבות, סכין שלוף לא ראיתי מאז, אולם ככל שנקפו השנים נתחוור לי שהנימוק הזה של "הגשת תלונה" משמש עדיין ככלי יעיל ביותר למסמוס התמודדות, כדרך להצדיק חדלות מעש, התחמקות מביקורת וגלגול אחריות על אחרים.

דוגמה לכך הייתה לטעמי השבוע, כאשר אריאל הרוש, השוער של בית"ר ירושלים, יחד עם שחקן נוסף בקבוצה, היו קורבנות להתקפת זעם אלימה מצד קבוצת אוהדים. אלמלא היה להרוש מקום להסתתר בו, ייתכן כי האירוע היה מסתיים בלינץ'.

הרוש, למי שפספס, עמד בזמנו לצד שני הצעירים הצ'צנים, המוסלמים, שהונחתו על-ידי הבעלים בקבוצה. על שום כך הפך יקיר המועדון לבוגד נפשע בעיני חלק מהאוהדים. האירוע צולם והוצג בערוצי טלוויזיה, כותרות זעקו, וראיונות פורסמו עם הרוש עצמו וגורמים אחרים.

גם לימור לבנת, שרת הספורט, התייחסה לאירוע החמור, ואף התקשרה ישירות להרוש. השיחה צוטטה בעיתונים, ובמהלכה ביקרה השרה בחריפות את "חלאות האדם" שתקפו אותו, וביקשה מן השוער לנקוט בצעד אופרטיבי: "אל תחשוש. תגיש תלונה. אני מקווה שהמשטרה תתפוס את כל המתפרעים ותמצה איתם את הדין... ".

לימור לבנת, יודגש, אינה מושאה של רשימה זאת, אך דברים ברוח "תגיש תלונה", אשר נשמעים תדיר בשיח המקומי, מקפלים בתוכם גישה, השקפת עולם, ששלטת במחוזותינו.

גישה פסולה זאת נטמעה כל-כך עמוק, עד כי היא נראית לרובנו הגיונית, סבירה ואף מחויבת המציאות. אלא שאין לכך יסוד. מניעת פשעים וחקירת עבירות אינה תלויה בהגשת תלונה על-ידי מי מאתנו.

אריאל הרוש אינו צריך להגיש תלונה במשטרה, ולאף אחד מאיתנו אין זכות מוסרית לבקש ממנו לעשות כן. אם ירצה להמשיך ולהתמודד עם אותם גורמים גזעניים אלימים, לבדו מן הסתם, בלי שמישהו יעמוד לצדו, בטח לא פוליטיקאי כזה או אחר, זה עניינו הפרטי. ואולם, אם יגיש תלונה, אם לאו, אין בכך דבר וחצי דבר עם חובתם של גורמי האכיפה והחקירה לחקור את האירוע החמור ולהגיש לפי העניין כתבי אישום.

במקרה הספציפי הזה, החקירה לא תתבסס על תלונתו או עדותו של מר הרוש. את הראיה המרכזית לקיומו של הפשע ראינו רובנו בטלוויזיה, בסרטים שצולמו במקום. אם תבקש המשטרה את עדותו של הרוש, יתכבדו, יזמנוהו וייגבו עדותו.

גם אין משמעות ציבורית לעמדתו של הרוש בעניין. יכול הלה, כמו שפורסם יום לאחר האירועים, "לעשות סולחה" עם האוהדים, ויכול להמשיך ולהוקיעם.

העניין הזה חורג הרבה מעניינו שלו. הוא נוגע לכולנו. ולכל אחד מאיתנו יש את הזכות לצפות שגורמי האכיפה, אליהם הגיעו ראיות על ניסיון לביצוע לינץ', או על סתם התקף אלימות חולני, ימהרו לבצע מעצרים ולהגיש כתבי אישום. אין, אפוא, כל קשר בין הטפול במקרה הקשה הזה, לבין הגשת תלונה על-ידי הרוש.

אךהבעיה האמיתית בכל הנוגע להתמודדות עם התופעות האלה אינה בעייה ראייתית או משפטית. הראיות קיימות בחלק גדול מן המקרים, והחוקים ברורים דיים ובדרך-כלל מספקים.

הבעיה האמיתית היא בעיה בתפיסת עולם רחבה יותר, במדיניות, בגישה שאינה רואה בחומרה מספקת את התופעות הללו. הגשת כתבי אישום בחלק גדול מהאירועים הינה פשוטה ביותר.

קחו למשל את השלט "בית"ר טהורה לעד", שהונף בעקבות ההחתמה של שני הצצנים האמורים. חפשו בגוגל, תראו את השלט, תראו את הפרצופים שמחזיקים אותו. כנסו לפייסבוק, תראו את הדיונים סביב הנושא.

הכול קיים, הכול מצולם, הכול ממתין למי שיחליט שזה מעניין אותו לעשות משהו עם זה. הוא לא בא עד היום, וכנראה שהוא גם לא יבוא מחר. משום שהרבה יותר קל - הן מבחינה פוליטית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית - לעסוק בגילויי האנטישמיות בפריז של ימינו, או בשנאת היהודים באירופה בימים האפלים ההם.

יש בזה משהו מאחד, מקשר, מרגש. זה הרבה יותר קל מלהתמודד עם מה שקורה ברגעים אלה, כאן אצלנו, בריש גלי, בראש זקוף, בלי שמץ בושה. העובדה כי במדינת ישראל, במדינת היהודים, מביאה החתמת שני בחורים מוסלמים מצ'צניה בקבוצת כדורגל לניסיון לביצוע לינץ' בשחקן כדורגל שתמך בהם, ושום דבר משמעותי לא נעשה בעקבות כך - מספרת כל-כך הרבה.

העובדה שבעקבות ההחתמה האמורה נתלה שלט ענק, בלשון "בית"ר טהורה לעד", ומדינה שלמה לא עצרה את נשימתה, לא רעדה, לא נחרדה, לא נזכרה - היא עובדה שכולנו משלמים עליה בענק, רק שאנחנו לא מבינים עד כמה.