לאף אחד לא אכפת אם תהיה כאן עונת כדורגל. למה?

יום רביעי, בוקר. אני מנתב את דרכי בין אתרי הספורט, מבקש לקרוא על ההשבתה הצפויה של ליגת העל בכדורגל - ולא מוצא מלה. שום כלום. צריך לנבור בארכיון כדי להעלות התייחסות לפרשה שאמורה לכאורה להסעיר את אוהדי הכדורגל בישראל. על הנייר היתה אמורה להיות כאן סערה גדולה: מכבי ת"א כבר מכרה יותר מרבבת מנויים, במכבי חיפה מתקרבים ל-6,000, כמות שיא עבור שתי קבוצות הכדורגל הבכירות בישראל. כשכל מפעל בן כמה עשרות עובדים שנמצא בסכנת סגירה פותח את מהדורות החדשות, דממת האלחוט סביב קריסת הכדורגל הישראלי היא כמעט חשודה.

יש שיאמרו שגם המוטיבציה של שרת הספורט, לימור לבנת, חשודה: די אם נביט בשני "נפגעי לבנת", האדונים ורשביאק את לוזון, שני חברי מרכז ליכוד שלא נמנים על תומכיה, כדי לחשוד במניעיה. אלא שהמניעים לא חשובים כרגע. רק התוצאה. גם לבנת, לכשעצמה, אינה חשובה. זה לא משנה אם היא סוגרת חשבונות בתוך מפלגתה, כפי שטוענים מבקריה, או מנסה להיות כחלון של הספורט (כי זה לא רק כדורגל, גם הכדורסל נמצא בדרך למנגל של השרה). החשוב הוא שהיא מוציאה לפועל את רצון הציבור כפי שהוא מתבטא בעצימות הולכת וגוברת מאז קיץ 2011.

במציאות שבה בנק לאומי משהה הבנות בין המנכ"לית שלו לנוחי דנקנר בגלל לחץ ציבורי, במציאות שבה חברת טבע, יקירת הישראלים, נאלצת להתמודד עם תוצאות חשיפת ההטבות המופלגות שקיבלה מהמדינה, במציאות שבה הציבור תובע את חלקו בתגליות הגז הטבעי - מרכזי הספורט, שריד אנכרוניסטי למציאות של לפני כמה עשרות שנים, אינם יכולים עוד להתקיים.

הציבור הישראלי מציג את קולקציית 2013 שלו ויורה לכל הכיוונים: יו"ר ועד העובדים בנמל, הטייקון, המתנחל והחרדי. סיסמת הבחירות של יאיר לפיד "איפה הכסף" הפכה לקריאת הקרב של כל הישראלים שלא שייכים לאף אחת מתת הקבוצות שהוזכרו לעיל. הבונקר שבמרומי אצטדיון רמת גן, זה שבו שטרן חלובה הוא האיש החזק כבר שני עשורים (ללמדנו שאבי לוזון הוא לכל היותר הסימפטום, אבל ממש לא המחלה), הוא בסך הכל עוד אורווה שצריך לנקות, מעוז כמעט אחרון של שלטון עסקנים ופקידים בעידן השקיפות.

***

אז למה למרות החיבור בין רצון השרה לרצון הציבור, נדמה שלאף אחד לא ממש אכפת אם תהיה כאן עונת כדורגל או לא? ובכן, באופן ביזארי מדובר בעדות הטובה ביותר למצבו של הכדורגל הישראלי, אולי של הספורט הישראלי בכללותו: כמה עשרות אלפי צופים בפוטנציה, כמה מאות אלפי מתעניינים שרמת העניין שלהם הולכת ודועכת (רובם נמצאים בתהליך של העתקת הרגשות שלהם מהקבוצה המקומית לקבוצה אהודה בחו"ל). וזהו בערך. הכדורגל הוא רק ביטוי אחד של התופעה. עוד מעט יעבור "כוח לימור" לטפל גם בכדורסל, ואז יתברר שאין בכלל דבר שכזה "כדורסל ישראלי".

זה לא שהאהבה לספורט פסה מלב הציבור. צאו לפארק הירקון או לטיילת של תל אביב בשבת בבוקר ותגלו עשרות אלפי רצים ביחידים או בקבוצות, רוכבי אופניים והלכים. נסו למצוא מגרש לשחק בו כדורגל ביום שישי אחר הצהריים ותגלו שהכל תפוס, בקרו בפאבים בערבים של משחקי ליגת האלופות ותראו איך המחזורים מוכפלים. זה רק שבניגוד לסוגיות חברתיות שבהן אין לנו מדינה אלטרנטיבית, לחובבי הספורט יש מוצרים תחליפיים טובים בהרבה: ווימבלדון, טור דה פראנס, פרמיירליג, צ'מפיונס ליג,NBA . כולם מעוררי תיאבון הרבה יותר מההתכתשות בין ההוא שאומר "רקוב" להוא שעונה לו "המוח שלך רקוב".