אחת הביקורות על ניימאר, בלי ספק השחקן הכי מסקרן בעולם בעונת 2013-14, היא שהוא כדורגלן יוטיוב: נראה מדהים בהיילייטס, אבל למעשה לא עד כדי כך משפיע לאורך משחק שלם. זו ביקורת מעניינת, בעיקר כי השאלה אם היא מוצדקת או לא, שתיבחן העונה גם בברצלונה (לצד מסי ואינייסטה) וגם במונדיאל בברזיל (מול מסי ואינייסטה), יכולה להשפיע לא רק על הקריירה של ניימאר, אלא גם על התפיסה של הכדורגל כמשחק.
ניימאר דה סילבה סנטוס ג'וניור, 21, אמור להיות הדבר הגדול הבא בכדורגל העולמי כבר שלוש שנים, שזו בדיוק התקופה שבה הוא הדבר הכי גדול בברזיל. הוא נולד וגדל בסאו פאולו, בגיל 11 הצטרף לסנטוס, הקבוצה שבה פלה שיחק, ושלוש שנים אחר כך כבר הספיק לסרב להצעה של ריאל מדריד. בגיל 17 וחודש ניימאר עשה את הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת של סנטוס; לפלה, שכינה את ניימאר "מכשף עם רגלי קסם", לקח חודש כדי להכריז עליו כיורש שלו.
לפחות בכל מה שקשור לסנטוס, ההצהרה של פלה אינה מופרכת. ניימאר כבש 136 גולים ב-225 משחקים בסנטוס, הוביל אותה ב-2011 לזכייה בגביע הליברטאדורס (המקבילה של דרום אמריקה לליגת האלופות של אירופה), לראשונה מאז שפלה עשה את זה ב-1963. הוא זכה עמה בשלוש אליפויות פאוליסטה (הליגה של סאו פאולו), בגביע ברזילאי אחד. במהלך השנים האלה ניימאר הספיק לפלרטט עם פחות או יותר כל מועדון אירופי גדול - כולל באיירן מינכן, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, פריז סן ז'רמן וריאל מדריד - לפני שהוא בחר בתחילת הקיץ בברצלונה, ששילמה תמורתו כ-74 מיליון דולרים.
ברצלונה, כמו שאר הקבוצות ברשימה, רצתה את ניימאר גם בגלל הערך המסחרי שלו. בברזיל, שם הוא הגיע לרמת אייקון תרבות פופ - עושה הופעת אורח בסדרה הכי פופולרית בטלוויזיה הברזילאית, Amor a Vida (אהבת החיים), מקבל דמות בסדרת ספרי הקומיקס הכי פופולרית בברזיל Turma da Monica (החבורה של מוניקה), התקשורת מתעסקת באובססיביות בבתים שהוא קונה (ארבעה בסאו פאולו), בדרכי התחבורה שלו (פורשה ויאכטה מפוארת), בחברה שלו (השחקנית ברונה מרקזינה) - הערך המסחרי של ניימאר הגדיל את ההכנסות של סנטוס ביותר מ-400% בין 2009 ל-2012. והוא לא מתכוון לעצור בברזיל.
רוב הספונסרים של ניימאר, ויש 13 כאלה, הם אמנם חברות ברזילאיות, אבל הוא גם חתום על חוזים עם נייקי, עם רד בול ועם פולקסווגן, ובקרוב מתכנן להציג את עצמו לשאר העולם, בייחוד לשוק האסייתי. לשם כך הוא חתם, אחרי המעבר לברצלונה, על חוזה עם Doyen Global, פירמת ניהול ספורט וחברה בת של קרן ההשקעות Doyen Group, בעיקר כי הבוס שלה הוא סימון אוליביירה, איש יחסי הציבור של דיוויד בקהאם.
רק שבניגוד לבקהאם, שהיה כדורגלן מעולה אבל תמיד נתפס יותר כמותג, מניימאר מצפים להתרומם לגבהים היסטוריים גם על הדשא. ומכיוון שעל הדשא הוא מזכיר יותר מכול להטוטנים ברזילאים היסטוריים - בעיקר את מאנה גארינצ'ה המיתולוגי, שבשביל הרבה אנשים בברזיל היה גדול מפלה - שכבר לא רואים בכדורגל של היום, הציפיות מניימאר העונה תופחות לממדים קצת לא הוגנים, למען האמת. מצפים ממנו לא רק לספק את השורה התחתונה, בברצלונה ובנבחרת ברזיל, אלא איכשהו גם להחזיר את הזמן לאחור, לעידן שבו הריקודים הברזילאיים שלטו בכדורגל. ספק אם הוא יעמוד בזה, אבל בטוח שיהיה מדהים לראות את ההיילייטס ביוטיוב.
פפ גווארדיולה לשפר קבוצה מושלמת
אפילו אם הוא יכחיש את זה, ברור שהסיטואציה שפפ גווארדיולה נכנס אליה בבאיירן מינכן רחוקה מלהיות נוחה בשבילו. באיירן מינכן, תחת המאמן הגרמני יופ היינקס, שבדצמבר 2012 הודיע להנהלת המועדון שאינו מעוניין לחדש את החוזה שלו, הייתה הלהיט הגדול של אירופה בעונה הקודמת, והשלימה לראשונה בתולדותיה טרבל פנטסטי - זכייה בגביע האלופות (כשבחצי הגמר היא מנצחת את ברצלונה 0:7 בסיכום שני המשחקים), באליפות גרמניה (בהפרש מדהים של 25 נקודות מהשנייה בטבלה, כשהיא קובעת שיא נקודות, שיא ניצחונות, משווה את שיא ההפסדים, סופגת הכי פחות שערים אי-פעם, ומסיימת עם יחס השערים הכי טוב אי-פעם), ובגביע הגרמני. מפה, בדרך כלל, אפשר רק לרדת.
גווארדיולה, כמובן, אינו מתכוון לרדת לשום מקום. אחרי 14 תארים בארבע עונות עם ברצלונה בין 2008 ל-2012, כולל שני גביעי ליגת האלופות ושלוש אליפויות ספרד, שכולם הושגו עם כדורגל כמעט אוטופי שסנוור את העולם ביופיו, ואחרי שנת שבתון כדי למלא את המצברים, גווארדיולה בן ה-42 צלל לתוך הפרויקט החדש שלו כמו שהוא תמיד פועל, אמר אחיו הצעיר פרה גווארדיולה, "בצורה אובססיבית".
האובססיה של גווארדיולה בבאיירן התחילה עם לימודי גרמנית, חוויה לא פשוטה בכלל, לאף אחד, מבחינה אינטלקטואלית ופסיכולוגית. גווארדיולה צלח אותה בצורה מרשימה - במסיבת העיתונאים הראשונה שלו במינכן הוא דיבר גרמנית בסיסית סבירה - ומיד התחיל לעצב את באיירן לקבוצה שלו. "אף פעם לא היה לי מאמן ששינה כל-כך הרבה דברים", אמר במחנה האימונים החלוץ הפרואני קלאודיו פיזארו בן ה-34, שהגיע לבאיירן בעונה הקודמת.
לא חלף זמן רב, כטבעם של דברים, עד שהשינויים של גווארדיולה עוררו ביקורת. "אתה לא חייב לעשות את הכדורגל יותר מסובך ממה שהוא באמת", אמר אריאן רובן ההולנדי, שכבש את שער הניצחון של באיירן דקה לסיום גמר ליגת האלופות נגד בורוסיה דורטמונד לפני חמישה חודשים. לפי דיווח של המגזין הגרמני דר שפיגל ממחנה האימונים של באיירן מאיטליה, גווארדיולה "הפך על הראש את הקבוצה הכי מצליחה בהיסטוריה של באיירן מינכן. הבוסים של המועדון מתרשמים מההתלהבות שלו - אבל גם מודאגים אם הכול יסתדר בסוף".
לדאגות של ראשי באיירן נוספה פרשת ההחתמה של הקשר תיאגו אלקנטרה מברצלונה. אלקנטרה, 22, הוא היבול הכי מוצלח בשנים האחרונות של לה מאסיה (החווה), האקדמיה המפורסמת של ברצלונה. גווארדיולה, שהעלה את אלקנטרה לבוגרים של ברצלונה, ידע שאלקנטרה מתוסכל מלשבת על הספסל של ברצלונה, ונעזר באחיו פרה, סוכן שחקנים שמייצג את אלקנטרה, ובסעיף יציאה בחוזה שלו (שהוא ידע עליו מתקופתו בברצלונה), כדי לפתות את הכישרון הצעיר לבאיירן תמורת 33 מיליון דולרים.
בגרמניה מהלכים כאלה, לפחות בפסאדה של התרבות, הם על גבול הלא כשר. העיתון הכי נפוץ בגרמניה, Suddeutsche Zeitung, תקף את "הנלוזות הפיננסית חסרת הבושה" של גווארדיולה בפרשת אלקנטרה, ובהמשך תקף את גווארדיולה גם על הריב הפומבי שהתלקח בינו לבין ראשי ברצלונה סביב היחסים עם יורשו בקבוצה, טיטו וילנואבה, שהתייצב לצד המועדון הקטלוני בסכסוך.
אבל גווארדיולה, לפי העיתונאי הספרדי דניאל מרטינס, שכתב את הספר "פפ גווארדיולה: כך עובד כדורגל מודרני", לא ייתן לסיפורים כאלה לחבל בפרויקט שלו, בעיקר כי "הוא איש חזון. המשימה המרכזית שלו היא לתת לבאיירן מינכן זהות כדורגלנית, פילוסופיית משחק שהמועדון יוכל לתרגל וליישם כבר בקבוצות הילדים שלו". במילים אחרות, גווארדיולה רוצה להפוך את באיירן מינכן לברצלונה. שזה אפילו יותר קשה מלזכות בטרבל.
ז'וזה מוריניו - לשמור על יציבות
לפי ז'וזה מוריניו, השיחה שבה הוא סיכם עם האוליגרך רומן אברמוביץ', הבעלים של צ'לסי, על החזרה שלו לקבוצה נמשכה בסך-הכול כמה דקות. כמה דקות, זה הכול, הספיקו למוריניו, שעזב את צ'לסי ב-2007, שישה מחזורים לתוך העונה הרביעית שלו בקבוצה, כדי להחליט שהוא ואברמוביץ' שוב "מוכנים לעבוד יחד, והתנאים הרבה יותר טובים הפעם להצליח ולתת למועדון מה שהוא רוצה, שזה יציבות".
יציבות, לפחות לטווח ארוך, היא תכונה שעד היום לא בדיוק אפיינה את אברמוביץ'. מאז שאברמוביץ' קנה את צ'לסי, לפני עשר שנים, עבדו אצלו תשעה מאמנים. הסיבה העיקרית היא הפרקטיקה הניהולית שהוא הנהיג בצ'לסי, שבסופו של דבר מסתכמת בתחרות על האוזן שלו. לאורך השנים לא מעט אנשים התחרו על האוזן של אברמוביץ' - בעלי תפקידים במועדון, יועצים חיצוניים, אנשי מחשכים. דיונים משותפים לא היו שם. שיחות אישיות, מתפקעות מאינטרסים אישיים, הניעו את העלילה. מוריניו חווה את זה על בשרו.
כשמוריניו התבקש (וסירב) להחליף את עוזר המאמן סטיב קלארק (שחקן עבר אגדי בצ'לסי) באברהם גרנט לקראת עונת 2007-8, היה ברור שהעלילה נעה נגדו. אחרי שלוש עונות שבהן הוא הוביל את צ'לסי לשתי אליפויות - הראשונה, ב-2004-5 עם שיא של 95 נקודות בפרמיירליג, שברה למועדון בצורת בת חמישים שנים, ולמנצ'סטר יונייטד ולארסנל דואופול של עשור - לגביע אנגלי ולשני גביעי ליגה, מוריניו וצ'לסי נפרדו "בהסכמה הדדית", שהעידה על מוריניו לא פחות מאשר על אברמוביץ'.
למוריניו, שלפי דיווחים מאותה תקופה די התגרה באברמוביץ' לפטר אותו, כולל בהיתקלות מקרית במסדרון, היה דחוף להוכיח את הגדולה שלו בעוד מקומות. הוא עשה את זה באיטליה, עם שתי אליפויות וזכייה בליגת האלופות כמאמן אינטר; ומיד קפץ על הצעה מריאל מדריד, שחיפשה מושיע נגד העליונות של ברצלונה. מוריניו משוכנע - למרות מאזן יחסית צנוע בשבילו של אליפות וגביע ספרדי בשלוש שנים - שהוא הושיע את ריאל, או במילים שלו, "פגעתי בהם" (בברצלונה); אבל במקביל הוא הספיק להסתכסך עם כל הגורמים במדריד (הנהלה, שחקנים, תקשורת, אוהדים) וסיים עוד קדנציה לפני תום החוזה שלו (היה חתום לארבע שנים).
גם החוזה החדש של מוריניו בצ'לסי הוא לארבע שנים, גבול שהוא מעולם לא הצליח לעבור עם קבוצה. הגבול הזה הוא היעד החדש של מוריניו, ששינה את הרטוריקה שלו מאז החזרה לצ'לסי. במקום לכנות את עצמו "המיוחד" (the special one), כמו במסיבת העיתונאים הראשונה שלו במועדון ב-2004, הוא מציג את עצמו בתור "השמח" (the happy one); במקום להתחייב לתארים, הוא מתחייב לכדורגל יפה - ערך שהוא מעולם לא החזיק ממנו - כי "השחקנים שלי הם שחקנים טכניים, הם רוצים את הכדור, צריכים את הכדור, ואני רוצה לתקוף ולנסות להיות דומיננטי".
הוא יצטרך לעשות את זה עם חבורה של שחקנים מוכשרים, אבל צעירים. "כשרואים את הפרופיל של הסגל", אמר מוריניו, "הוא זקוק למאמן לתקופה ארוכה. הגיל הממוצע שלנו הוא 26.3, כולל מרק שוורצר בן ה-40 (שוער) ושניים-שלושה שחקנים בגילים 33-32. כך שאם מוציאים את השחקנים האלה, אנחנו מגיעים לסגל מאוד-מאוד צעיר - והסגל הצעיר הזה צריך יציבות. במונחים של כדורגל, רק מאמן יכול לתת להם יציבות". השאלה היא אם אברמוביץ' באמת מבין את זה.
דיוויד מויס להיכנס לנעליים אגדיות
אם האתגר של גווארדיולה בבאיירן מינכן נשמע יומרני, האתגר של דיוויד מויס הוא בלתי אפשרי: לרשת במנצ'סטר יונייטד את אלכס פרגוסון, שבעולם הכדורגל יש קונצנזוס שהוא גדול המאמנים בכל הזמנים. פרגוסון בן ה-71 - שפרש מאימון בסוף העונה הקודמת, אחרי 26 שנים ו-38 תארים ביונייטד, כולל 13 אליפויות ושני גביעי ליגת האלופות, ונשאר במועדון כדירקטור - בחר אישית במויס, למרות האפשרות להביא שמות גדולים יותר כמו מוריניו וגווארדיולה. ומספיק מבט קצר על הקריירה של מויס כדי להבין למה.
מויס, 50, אימן ב-11 השנים האחרונות את אברטון, והפך אותה מקבוצה שנאבקת נגד הירידה לקבוצת צמרת קבועה, אף על פי שלא היו לו המשאבים של קבוצת צמרת. המיקום הממוצע של אברטון בטבלת הפרמיירליג תחת מויס היה 7.55, פחות או יותר כמו הממוצע של טוטנהאם, למשל, באותה תקופה, שעומד על 7.27. רק שטוטנהאם הוציאה על רכש באותה תקופה 383.15 מיליון פאונד, או ממוצע של 34.83 מיליון לעונה - ואברטון, לעומת זאת, הוציאה 139.3 מיליון פאונד, ממוצע של 12.7 מיליון לעונה.
מעבר לכישרון לעשות יותר עם פחות, שבניאו ליברליזם הדרוויניסטי של עולם הכדורגל הוא תמיד תכונה מוערכת, מויס החדיר באברטון רוח מיוחדת, שהתבטאה יותר מכול בחזרות מפיגור. בעונה הקודמת אברטון זכתה ב-22 נקודות במשחקים שבהם היא חזרה מפיגור, 37% מסך הנקודות שלהם; הקבוצה היחידה באנגליה שזכתה ביותר נקודות אחרי פיגור (29) הייתה יונייטד, שבעידן פרגוסון התפרסמה ביכולת הזאת. והדמיון בין השניים לא נעצר כאן; שניהם סקוטים (ג'ינג'ים) מגלזגו, אנשי מפלגת הלייבור, אנליסטים מעולים של סטטיסטיקה ושל וידיאו, ומעל הכול - פרגמטיסטים, בכדורגל ובחיים.
פרגוסון, גם בגלל הדמיון ביניהם, מאוד רוצה שמויס יצליח, ולכן הוא שכנע את הדירקטוריון של יונייטד להחתים אותו לשש שנים, מה שאמור להבטיח לו שקט תעשייתי בתחילת הדרך, לפחות מבית. מחוץ, מויס לא חווה רגע של שקט מאז מסיבת העיתונאים שבה הוא הוצג כמנג'ר יונייטד, ורוב הרעש מתמקד בשוני העיקרי והדי צפוי, לאור הבדלי המוניטין, שהתגלה בינו לבין פרגוסון בינתיים: התוצאות בשוק ההעברות.
יונייטד סיימה את הפגרה בלי אף החתמה משמעותית, וזה לא שהיא לא רצתה להתחזק - המאמצים שלה פשוט נכשלו. מויס רצה את תיאגו אלקנטרה, וראה אותו חותם בבאיירן מינכן; אחר כך הוא חיזר אחרי ססק פברגאס מברצלונה זמן מה, עד שפברגאס חש צורך להודיע לתקשורת שלא רק שאינו עוזב את ברצלונה, הוא מעולם לא שקל לעזוב. בהמשך נזרקו לאוויר עוד שמות, אף אחד מהם לא היה אפילו קרוב לחתימה, וכל זה בזמן שמויס מנהל במקביל קרב בלימה בחזית וויין רוני.
רוני, שבשיאו נחשב לשחקן השלישי הכי טוב בעולם אחרי ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, רוצה לעזוב מאז שלבי הסיום של העונה הקודמת. יונייטד כבר דחתה הקיץ שתי הצעות (20 ו-25 מיליון פאונד) של צ'לסי על רוני, ומויס מתעקש שהוא לא הולך לשום מקום. אבל רוני לא מסתיר את התסכול שלו - בניצחון 1:4 של יונייטד על סוונסי במחזור הפתיחה של הפרמיירליג הוא בישל שער, ואז לא הצטרף במופגן לחגיגות של שאר השחקנים - וצ'לסי, שסיימה השבוע ב-0:0 משמים מול יונייטד עם רוני בהרכבה הפותח, כבר הודיעה שיש לחלוץ "48 שעות להחליט". ואם הוא יישאר בלי רוני, למויס יהיה רק דבר אחד להתנחם בו: גם לפרגוסון לקח שש שנים לזכות באליפות.
גארת בייל - להצדיק את תג המחיר
פלורנטינו פרס, הנשיא העוצמתי של ריאל מדריד, התאפק לא להתערב במשך שלוש שנים. פרס היה חייב להתאפק, כי ב-2010 הוא החליט להביא את ז'וזה מוריניו, והוא ידע שמוריניו לא יבוא בלי לקבל שליטה מקצועית מלאה. שליטה מקצועית מלאה זה משהו שמאמנים לא מקבלים בריאל.
"הפילוסופיה של נשיאי ריאל לדורותיהם", אמר העיתונאי פרד הרמל, שמסקר את המועדון עבור העיתון AS, "הייתה: אנחנו ניתן לכם שחקנים מעולים, אתם רק אל תפריעו להם". אף אחד לא מיישם את הפילוסופיה הזאת יותר טוב מפרס, אבי מושג הגלאקטיקוס, כך שסביר להניח ששלוש השנים האחרונות לא היו קלות בשבילו. וכאן נכנס לתמונה גארת בייל.
בייל הוולשי, שאם לא יקרה משהו מאוד בלתי צפוי יהפוך בימים אלה לשחקן היקר בהיסטוריה (ריאל סיכמה על תשלום של כ-100 מיליון אירו תמורתו לקבוצתו טוטנהאם), הוא האיש שמייצג את החזרה של ריאל, דה פקטו, לידיים של פרס. השאלות שמלוות את ההחתמה של בייל - האם הוא בכלל מתאים מקצועית לריאל, על חשבון מי יבואו הדקות שלו, איך יכול להיות שהוא שווה יותר מכריסטיאנו רונאלדו (שנרכש ב-94 מיליון אירו ב-2009), האם זה מוסרי לשלם 100 מיליון אירו על שחקן כדורגל במדינה במשבר כלכלי כל-כך חמור - אינן רלבנטיות מבחינת פרס. מה שרלבנטי זה שריאל השיגה מה שהיא רצתה, והראתה את כוחה.
כדי לשמר את הכוח שלו, פרס מינה למאמן את קרלו אנצ'לוטי האיטלקי, לשעבר במילאן, בצ'לסי ולאחרונה בפריז סן ז'רמן, שמבין מצוין, כמו שהוא אמר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו בריאל, שהוא מאמן "ושום דבר יותר". אחד התנאים שהוכתבו לאנצ'לוטי, ושהבהירו לו את מעמדו, היה לקבל בתור עוזר מאמן מישהו שמעמדו, בפרדוקס שיכול לקרות רק בריאל מדריד, יותר בכיר משל המאמן: הצרפתי האגדי זינדין זידאן, בן טיפוחיו של פרס, ששיחק בקבוצה בין 2001 ל-2006, ומאז קיץ 2011 משמש כמנהל המקצועי של המועדון.
זידאן, שהשלים לאחרונה תואר בניהול ספורט במרכז למשפטים וכלכלה בלימוז', היה זה שהדליק את פרס על בייל, ובריאל מצפים ממנו גם להיות זה שישכנע את רונאלדו להאריך את החוזה שלו בקבוצה, שמסתיים בסוף עונת 2014-15. עד אז - אם אנצ'לוטי לא יעמוד בציפיות, שבמדריד הן תמיד לזכות בכל התארים ולשחק "כדורגל ספקטקולרי", כמו שהוא אמר לתקשורת - זידאן כבר עשוי להיות המאמן הבא שמנסה למצוא את הנוסחה המנצחת עבור פרויקט הגלאקטיקוס הנוכחי של ריאל.
אריגו סאקי האיטלקי, מגדולי המאמנים בכל הזמנים והמנהל המקצועי של ריאל ב-2004-5, משוכנע שבריאל "אין שום פרויקט. זה ניצול איכויות, ניהול מאפיינים של אינדיבידואלים. אבל זה סימן לחולשה. זה תגובתי, לא פרואקטיבי. כך, לדוגמה, ידענו שזידאן, ראול ופיגו לא יורדים להגנה, אז היינו חייבים לשים שחקן שיגן לפני הרביעייה האחורית. אבל זה כדורגל תגובתי. הוא לא מכפיל את האיכויות של השחקנים אקספוננציאלית. זו למעשה הנקודה בטקטיקה: להשיג אפקט מוכפל של איכויות השחקנים. האם כדורגל הוא משחק קולקטיבי והרמוני, או האם הוא שאלה של לשים X שחקנים מוכשרים על המגרש ולאזן אותם עם Y מומחיות?". את התשובה של פרס כולם רואים.
כתבות
ני"ע
