גבולות אחריות הדירקטוריון

שופטת המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטת רות רונן, אישרה באחרונה לבעל מניות בחברת אי.די.בי פתוח להגיש תביעה נגד נושאי משרה ודירקטורים בחברה בגין החלטתם, שלא כדין לטענתו, לחלק דיבידנד בסכום של 64 מיליון שקל. מניתוח ההחלטה עולה, כי בית המשפט הכניס ל"מבחן הרווח", החשבונאי והטכני, שמשמש דירקטוריונים בעת החלטות על חלוקת דיבידנד, שיקול סובייקטיבי וערטילאי הדורש מדירקטורים להתחשב בנתונים סובייקטיביים שהם חיצוניים לדוחותיה הכספיים של החברה.

כיום, חלוקת דיבידנד מותנית בעמידתה של החברה בשני מבחנים הקבועים בחוק: מבחן הרווח ומבחן יכולת הפירעון. "מבחן הרווח", שהוא טכני ופשוט, מצוי כולו בתחום החשבונאי, ולפיו, אם קיימים רווחים בדוחותיה הכספיים המבוקרים והמותאמים האחרונים, החברה רשאית לחלק דיבידנד; אבל זאת בתנאי שמתקיים גם "מבחן יכולת הפירעון". כלומר, החברה לא תוכל לחלק דיבידנד אם קיים חשש סביר שחלוקתו תמנע מהחברה לעמוד בהתחייבויותיה הקיימות והצפויות.

חלוקה אסורה?

יצוין כי "מבחן הרווח" (הטכני) שונה מ"מבחן יכולת הפירעון", שעיקרו הערכה והפעלת שיקול-דעת. תכליתם של המבחנים היא לאזן בין זכותם של בעלי המניות ליהנות מהשקעתם בחברה, לבין האינטרס של נושי החברה, שבעלי המניות לא ינצלו את כוחם לרעה, באופן שיסכן את יכולת החברה לפרוע את חובותיה להם.

בפסק הדין, הסכימו המבקש (בעל המניות) והמשיבים (אי.די.בי) כי בעת ההחלטה על חלוקת הדיבידנד, ידע דירקטוריון אי.די.בי פתוח כי בשל ירידת ערכן של מניות קרדיט סוויס שבהחזקת החברה-הנכדה, דוחותיה הכספיים האחרונים לא ישקפו את מצבה החשבונאי האמיתי, וכן כי מדובר בנתון שישפיע על רווחיות החברה באופן שימנע ממנה לעמוד במבחן הרווח הדרוש לחלוקת הדיבידנד. לטענת בעל המניות, על הדירקטוריון היה להתחשב בנתון זה, ולא להסתפק בבחינת דוחותיה הכספיים האחרונים של החברה; וכי לו היו עושים זאת, הם היו מגיעים למסקנה כי החברה אינה עומדת במבחן הרווח. בנסיבות אלה, היה על החברה לפנות לבית המשפט על מנת לאשר את החלוקה, ומשלא עשתה כן - מדובר בחלוקה אסורה.

בית המשפט קיבל את טענותיו של בעל המניות, קבע שמבחן הרווח אכן לא התקיים בעת ההחלטה על החלוקה, ופסק כי דירקטוריון אי.די.בי פתוח אישר חלוקה אסורה. בית המשפט ביסס את קביעתו זו, על פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק.

לפי פרשנות בית המשפט, את המילים "הדוחות הכספיים המותאמים האחרונים" (שאליהם מפנה הסעיף העוסק במבחן הרווח), יש לפרש ככוללות גם דוחות כספיים עתידיים שטרם פורסמו, אם הדירקטוריון היה מודע או צפה את תוצאותיהם ככל שאלו מביאות לכך שהחברה לא עומדת עוד במבחן הרווח. לפי בית המשפט, אפשרות לשונית זו מהווה פרשנות עדיפה מבחינה "תכליתית" על הפרשנות המילולית המקובלת, שכל-כולה הפניה טכנית לנתון חשבונאי. אם כך, לפי בית המשפט, פרשנות תכליתית של המונח "רווחים" צריכה להביא בחשבון את המידע העדכני שמצוי בידי הדירקטוריון ביחס לאירועי העבר, ושיש לו השפעה על הדוחות הכספיים שעתידים להתפרסם אחרי ההחלטה על החלוקה.

קביעת בית המשפט בעניין זה - לצפות מראש נתונים שטרם הופיעו בדוחות - צפויה להחדיר מידה רבה של אי-ודאות וקושי ביישום מבחני הרווח ויכולת הפירעון, וכתוצאה מכך גם ביכולתם של דירקטוריונים לחלק דיבידנדים - גם במקרים שבהם, לכל הדעות, עומדת החברה במבחנים כפי שפורשו עד כה בפרקטיקה ובספרות.

פרשנות זו עלולה גם להביא לתוצאות אבסורדיות. כך למשל, יישום פרשנותו של בית המשפט ב"כיוון ההפוך", עשוי להוביל למסקנה כי דירקטוריון היודע במועד קבלת החלטה על חלוקה, דווקא על אירוע שישנה לטובה את מצבה הכספי של החברה ביחס לדוחותיה האחרונים, יהא רשאי להתחשב באירוע כזה לצורך מבחן הרווח. כלומר, הדירקטוריון יוכל "לחלק" את מה שהחברה עדיין לא "הרוויחה" בספרים. וזו תהיה תוצאה בלתי רצויה. האם במקרה זה יתיר בית המשפט את החלוקה? אין לדעת.

בפסק הדין המיר בית המשפט את הוודאות שמקנה ההסתמכות על הדוחות הכספיים האחרונים, בערטילאיות של התחשבות במידע שהוא חיצוני לדוחות, על כלל ההיבטים הנורמטיביים הכרוכים בכך. והשאלה היא, אם אמנם תוצאה זו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק? האומנם רצוי וראוי להכניס אלמנטים סובייקטיביים מובהקים בעת קביעת "מבחן הרווח"? האם לא די ב"מבחן יכולת הפירעון", שהוא כולו הערכה מקצועית של הדירקטוריון, סובייקטיבית על-פי טיבה?

גם אם השתלשלות האירועים שבבסיס המקרה שהובא לפני בית המשפט בפרשת אי.די.בי היא חריגה, אין בה כדי להצדיק פרשנות לא סבירה של מבחן הרווח, אשר הופך כעת למבחן מורכב, החורג מתחומי החשבונאות אל מחוזות נורמטיביים, ומוסיף אי-ודאות מיותרת לגבולות אחריות הדירקטוריון.

בית המשפט אמנם קבע כי פרשנותו תחול רק במקרים "חריגים מאוד" וכי על-פי רוב הדירקטוריון יסתמך על הדוחות הכספיים האחרונים, אולם פרשנותו, החורגת מהמקובל בפסיקה, בפרקטיקה ובספרות, מעוררת כבר עתה תהיות ושאלות כבדות-משקל.

* הכותבים הם ממשרד שביט בר-און גלאון צין יגור.