א. ראשית, אבקש לסלק חוב גדול של חוסר נעימות מהטור של השבוע שעבר, ואני לא מתכוון לקוראות ולקוראים הרבים שגערו בי על כך שבגללי הזדמזמו באוזניהם להיטי הזהב הנצחיים של מודרן טוקינג כל סוף השבוע. לאלה רק אזכיר ברמז את שאמרו חכמינו במסכת נדרים, שכל המבקר חולה נוטל אחד משישים מצערו, ואודה בחום על הסולידריות שהופגנה, גם אם בכפייה.
אני מתכוון דווקא למשפט שסגר את הטור, "אולי עכשיו עם לכתו מאיתנו של האחרון מהחמישייה המופלאה של נערותי, אוכל להפסיק ולשמוע את הצלילים המזעזעים של מודרן טוקינג". רבים מיהרו להעיר לי שמאיר הר-ציון עדיין חי.
ואכן, מאיר הר-ציון חי, עוד רגע יחגוג את יום הולדתו השמונים. ידעתי את זה, ועוד איך שידעתי, מי לא יודע את זה. אם הייתם מעירים אותי באמצע הלילה הייתי אומר לכם את זה. אפילו עברתי לא מזמן ליד האחוזה שלו, צפונית לבית שאן (נוף יפה מאוד יש שם). לא יודע איך עשיתי את הטעות הזאת, התפלק לי. צריך היה להיכתב "הבכיר בחמישייה" (כמו שביקשתי שיעודכן באתר האינטרנט).
מה אתה הורג את מאיר הר-ציון, שאלו/גערו כמה מהמגיבים, והאמת, שהיה במחשבה הזו, שאדם כמוני יכול להרוג אדם כמו מאיר הר-ציון, משהו כל-כך קומי, שאפילו לא הצלחתי לכעוס על עצמי ברצינות. בכל מקרה, כל מה שיש לי הן מילותיי הדלות, שאיתן אני טועה מדי פעם ואיתן אני מתנצל מכל הלב.
ב. ואפרופו מילים, בשבועות האחרונים חזינו בניסיונות חוזרים לסתום לאנשים את הפיות, במידות משתנות של חומרה ושל טיפשות, כמו גם של הצלחה. השיא היה כמובן הצעת החוק לאיסור השימוש במילה נאצי (אגב, איך ינסחו את החוק האוסר על שימוש במילה נאצי בלי שימוש במילה נאצי? הרי אי אפשר לא להגיד נאצי בלי להגיד נאצי).
בסביבו של החוק ובצלו השתופפו שלל פרשות: פרשת אדם ורטה, המורה השמאלני ר"ל מהתיכון בטבעון; פסילת ביקורת של ידידיה מאיר מימין (אם כי מטעמים כלכליים) על האיש המכונה זמביש בעיתון בשבע; ההחלטה שלא לתת דוקטור של כבוד באוניברסיטת חיפה לפרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, בשל דעותיו הפוליטיות, גם הן מימין; ההוראה המטורללת של השר לביטחון פנים אהרונוביץ' לפתוח בחקירה נגד אנשים (מימין) ששמחו על מותו של שרון (משרד החינוך אף זימן מנהלי ישיבה כלשהי לשימוע); ההתנפלות המהירה של בנט על סטרוק שהביעה גם היא שמחה מימין על מות שרון; ואפילו לימור לבנת שהטילה וטו משונה על השתתפות יוסי שריד בפאנל כלשהו.
היו גם דברים גדולים יותר, כמו הצעת חוק המשילות שנועדה להעלות דרמטית את אחוז החסימה, על מנת להקשות על מפלגות קטנות, ואיך אפשר בלי חוק העמותות, שכמו עמיתו החוק לאיסור השימוש במילה שאסור להשתמש בה, וכמו חוק המשילות על שלל גרסאותיו, עולה ויורד משולחן המחוקק כבר פעם שנייה לפחות.
בטח היו עוד כמה. חלק נרחב מהוויכוחים הם על מה בכלל מותר להתווכח. אני לא רואה הרבה טלוויזיה, אבל כמעט בכל פעם שאני פותח, יש שם איזה מישהו שחוזר ואומר: לא, אתה תיתן לי לדבר. בדרך כלל זה כל מה שהוא חוזר ואומר: לא, אתה תיתן לי לדבר. אז תדבר, לעזאזל, בא לי לצרוח על המסך, אבל אני סותם לעצמי את הפה, כמנהג הימים האלה. תמונה עגומה למדי.
וכל זה עוד בלי לספור מעשי לינץ' בפייסבוק, שם אפילו אין סיכוי לעקוב, והאמת שכבר גם אין טעם; פעם הלינצ'ים האלה עוד היו נעשים עם הרבה דמיון, תשוקה וזעם אמיתיים. היום הם נעשים באוטומטיות, כמעט בשעמום. אפילו בהפגנה המעט משונה ונוגעת ללב שהייתי בה במוצ"ש שעבר, שהייתה ניסיון להחיות את המחאה החברתית, התרכז רוב האקשן בניסיונות לסתימת פיות תוך כדי מחאה על סתימת פיות בסגנון "אם אני לא מדבר, גם אתה לא תדבר".
ב"מועדון קרב" אומרת הבחורה לבחור שאנשים כבר לא מקשיבים, הם רק מחכים לתורם לדבר. אז בפרפרזה, כיום אנשים כבר לא מחכים לתורם לדבר, הם מחכים לתורם לסתום למישהו אחר את הפה.
ג. רוב הדברים שדובר בהם לעיל לא מצליחים מי יודע מה מבחינת סתימת הפיות: הביקורת של מאיר ראתה אור, המורה השמאלני לא התפטר, החוק לאיסור השימוש במילה נאצי לא יעבור, ואם יעבור, יהפוך לבדיחה, אבל חוק העמותות באמת מצליח לעצבן אותי.
במהותו, שנשארת עומדת גם אחרי ההסתייגויות שריככו מעט את החוק, עומדת ההצעה להשית קנס על אידיאולוגיה, או אם תרצו: להפוך את מערכת המיסוי למערכת אכיפה, שליטה וענישה על רעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם דעתו של השלטון.
יש בזה משהו קצת מטורף, אתם לא חושבים? למה לא נחיל גם על היחיד מיסוי דיפרנציאלי לפי האהבה לצה"ל? איזה מין רעיון עוועים גאוני זה, להשתמש במס הכנסה כשוט? האין זו שיטת שלטון מעוותת למדי, או לכל הפחות צעד מאוד לא דמוקרטי? לא דמוקרטי הרבה יותר מלאסור על אנשים לשמוח על מותו של ראש ממשלה שנפטר או נרצח.
משהו ילדותי, אלים, טוטלי. ולא רק זה, יש בו גם מלא היבריס בחוק הזה, קצת כמו בחוק המשילות והעלאת אחוז החסימה: אנחנו הרוב, אנחנו הרוב הצודק, ואנחנו נישאר הרוב הצודק לנצח. נותר לנו רק לחזק את הביצורים שמסביב לחומות ורע לעולם לא יאונה לנו. אבל מי כמונו יודעים ששום דבר לא נמשך לנצח ושמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך כי הקארמה היא ביץ' והכול חוזר אליך?
והאמת שקצת מביך לומר את המובן מאליו, אבל אלה בדיוק הגבולות הגמישים של חופש הביטוי ושם הם ואתה נבחנים, בדברים שאתה מתנגד להם, שמעצבנים אותך, שיש בהם טעם רע. זה הכול, פשוט מאוד. קשה לך? תנשום עמוק. האלטרנטיבה גרועה בהרבה.
אני האחרון שאצא נגד טבע האדם: גם לי, הרבה פעמים, הדבר הראשון שבא לי הוא שמלא אנשים יסתמו את הפה, שפשוט יסתמו את הפה, או שמישהו יסתום להם אותו, שיפסיקו לומר את כל דברי הבלע האלה שהם אומרים, שיאסרו את כל המסיתים לגזענות ולאלימות, ובכלל את כל מי שלא מסכים איתי. אבל אז אני נושם עמוק, וזה עובר. הרבה יותר קשה מזה, כמובן, זה לעמוד לצד מי שאתה מתנגד לו והכי הכי רוצה שיסתום את הפה. זה לא קורה הרבה, בטח שלא מספיק. גם לי זה לא תמיד הולך, אבל אני מנסה להשתפר.
ד. הרוח הזו של סתימת הפיות מזכירה לי תמיד את החבר הזה שלי, שההורים שלו גרו לא רחוק מחיריה, אז מזבלה והיום פארק פורח. כל יום בשעה קבועה: גל של סירחון אימים לשעה-שעתיים, ואז עובר עד מחר. ככה זה מרגיש עם כל הצעות החוק האלה של הימין. גם אם זה לא מצליח, הסירחון - אימים. והוא יחזור על עצמו גם מחר, או בעוד שנה.
סתימת הפיות אמנם לא תמיד עובדת - אבל אם עובדת, עובדת היטב: מרוב ריטואל הסתימות אנחנו כבר בקושי מדברים על כל הפיות הסתומים שסתומים באופן כל-כך קבוע שאנחנו כבר לא זוכרים שאי פעם היה להם בכלל קול: העניים. מדברים עליהם, זה נכון, מנתחים אותם, זה בטוח, מצלמים אותם מרחוק תוך כדי שמטשטשים להם את הפרצופים וחושבים, אולי, מה לעשות איתם; ויש מלא דוחות עוני שאפשר לקרוא בהם, לשאוב נתונים ולהזדעזע, אבל קולם לא נשמע. ואולי זה כל העניין. מאכילים אותנו במהומות על לא-כלום כדי שלא נשים לב לדבר האמיתי.
מי כמונו יודעים ששום דבר לא נמשך לנצח ושמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך כי הקארמה היא ביץ'