מבחינת ספורט, התבוללנו היטב

יש הבדל חשוב בין משחקים אולימפיים ובין אליפות עולם בכדורגל. בטקס הפתיחה של האולימפיאדה יכולה להשתתף משלחת של כל מדינה החברה בקהילה האולימפית, ויהיה לה לפחות ייצוג מינימלי בתחרויות עצמן. וכך, גם האחרונה שבמשתתפות יכולה לטפח אשליה שעיני העולם נשואות אליה, ואפילו מי שיגיע אחרון במקצה המוקדם, דגל מדינתו עדיין יופיע.

מנגד, המצב שונה באליפות העולם בכדורגל. בשלב הגמר של אליפות זו משתתפות רק 32 נבחרות, אלה שהצליחו לעבור את השלב המוקדם. אליהן ורק אליהן נשואות מיליוני עיניים. שאר המדינות, כ-180, נשארות בחוץ. הן אינן קיימות.

ישראל היא אחת המדינות האלה גם הפעם. אכן, זה המקום הקבוע שלה - להישאר כאן בבית. מלבד הופעה אחת בשנת 1970, תחת המאמן המצליח בתולדות הכדורגל הישראלי, עמנואל שפר, היא לא הצליחה לעלות לשלב הגמר.

נכון, בזכות ההופעה ההיא נכנסה ישראל לרשימת 76 הנבחרות שכבר הופיעו בטורניר הגמר, אך היא שייכת לקבוצה בת 20 נבחרות שהיו שם רק פעם אחת. ומאז עברו כבר 44 שנה. וכך, רוב תושבי ישראל לא חוו מעולם את חוויית ההשתתפות ב"מונדיאל". יש לכך קשר למצב הפוליטי - מאז 1994 שייכת ישראל לאירופה, ומשם קשה להגיע לשלב הגמר. אך הקשר הפוליטי הוא בעיקרו אחר לגמרי: מדינת ישראל אינה משקיעה בספורט, וההשקעה היחסית בכדורגל אינה מוקדשת לתשתית, ובאין תשתית - מנין תצמח ההצלחה?

בטענה, כי אנו מדינה קטנה אין בה ולא כלום - קרואטיה, בוסניה, ובעיקר אורוגוואי הן מדינות קטנות מישראל, שבדיה, פורטוגל, והולנד לא גדולות בהרבה, ומצליחות בכדורגל לאין ערוך יותר מישראל. אילו הייתה ישראל הקטנה מצטיינת בספורט נכבד אחר - נניח כמו אוסטריה בספורט החורף - ניחא. אך לא כך הוא.

ישראל מחפשת לה שם טוב בעולם. היא מעוניינת להצטיין. אמנם המדע והקולנוע הישראליים הביאו פירות, אבל בתחום שמושך אליו תשומת-לב עצומה כמו ספורט, ובמיוחד הכדורגל, ישראל היא סיפור של כישלון. ואם תטענו כי זה עתה חגגנו את הצלחתה של מכבי-תל-אביב בכדורסל, אז קשה לקרוא לכך הצלחה ישראלית; ובנוסף, מי מתעניין באירופה בכדורסל? מנגד, נשער בנפשנו כדורגל ישראלי מצליח - היה בכך כדי להוסיף גון חיובי ולו במקצת לתדמית של המדינה שיש לה שם של מדינה הששה לקרב, מדינה כובשת, שמצויה בסכסוך אין-סופי.

פשע הסברתי ומחדל של ממש

אפשר לומר, כי מבחינה זו, ספורט הכדורגל, ישראל התבוללה היטב במזרח-התיכון. שכנותיה הקרובות, ירדן, סוריה ולבנון לא הופיעו ולו פעם אחת בשלב הגמר. מצרים הופיעה פעמיים. אבל מעניין, שככל שהעולם הערבי רחוק מן הזירה שלנו, הוא מצליח יותר בכדורגל ורוכש לו עניין ואהדה.

אלג'יריה, מרוקו, טוניסיה וערב-הסעודית כבר הופיעו ארבע פעמים בשלב הגמר. ישראל גם עושה מאמצים כדי להכשיל את הכדורגל הפלסטיני בדרכים ביורוקרטיות. שהרי מה יהיה עלינו, כשהכדורגל הפלסטיני יאפיל על הישראלי? על הכישרון הפלסטיני בתחום הכדורגל אין מחלוקת. בנבחרת ישראל משחקים זה 30 שנה לפחות שחקן או שניים מן המגזר הערבי.

לאור העניין העצום שיש במונדיאל, זהו כמעט פשע הסברתי, ובוודאי מחדל של ממש, שישראל אינה ממקמת את הכדורגל במקום גבוה בהרבה בסדרי העדיפויות שלה. השקעה בכדורגל במקום בהתנחלויות תביא לישראל במחיר נמוך פירות חיוביים פי כמה. הבה נזכור: אין היא במצבן של הודו וסין הענקיות, שעבורן אי-השתתפות במונדיאל משמעותית הרבה פחות.

בינתיים עושים בישראל מה שעושים בשאר 180 הארצות שנשארו בבית: מנסים להצליח באמצעות שליח. אלה מזדהים עם ארגנטינה, אלה עם רוסיה (שאלה של ארץ המוצא), אלה עם אנגליה, וכך הלאה. אבל בדומה לתחרות האירוויזיון, האהדה לנבחרת זו או אחרת אינה בנויה רק על איכותה המקצועית, אלא על דימויה הפוליטי.

בעבר הייתה כאן אהדה גדולה לנבחרת הולנד, לא רק בגלל סגנון הכדורגל של יוהאן קרויף ושותפיו, אלא בגלל הדימוי של ההולנדים כאוהבי יהודים מאז ימי מלחמת העולם השנייה. מצב הפוך היה היחס לכדורגל הגרמני: אי-האהדה לנבחרת זו עמדה בעיקר בצל העבר הנאצי. בעניין זה חלו בשנים האחרונות שינויים מאלפים: הולנד איבדה את הילת הגיבורים שלה, וגרמניה הצליחה למכור עצמה מאז שנת 2006 כמדינה שמחה עם כדורגל שמח.

מבחינה אחת לא נסתיימה תקופת המנדט בישראל - האהדה הניכרת לנבחרת הלאומית האנגלית הייתה כאן תמיד ונשארה כזאת. שיטת ההצלחה "באמצעות שליח" מתאימה לישראלים, היא מוציאה מן הישראלי הממוצע את אחת התכונות המובהקות שלו - ההזדהות עם המצליחן במקום להשקיע כדי להצליח. כך, למשל, גדלה האהדה לספרד בשנים האחרונות.

כדאי לשלוח את הפוליטיקאי הישראלי בימי המונדיאל לארצות אחרות, שעוקבות אחרי נבחרותיהן באליפות. אווירת החג, השמחה והגאווה מעוררות קנאה. נכון, לא כולם עולים לשלב הבא ורק מדינה אחת זוכה בגביע, ובכל זאת כדאי להשקיע בספורט. הרי זהו הספורט (בניגוד למלחמה) - גם אם הפסדת, יש את הסיבוב הבא. לא מתים מזה. וישראל צריכה לעשות את הצעד החריג ולהגיע סוף-סוף למצב שבו בסיבוב הבא היא לא תהיה בבית, אלא בין המתחרות.

אולי הפוליטיקאים, המשתזפים באור הזרקורים בעומדם ליד ליאו מסי, או כשמכבי תל-אביב תוצרת ארה"ב זוכה בתואר, יבינו סוף-סוף שכדאי להתחיל בחריש עמוק, ולהשקיע גם במשרד הספורט (הרי יש כזה) הרבה יותר. יהיו להם גם יותר פוטו-אופ, כאלה שכל העולם יראה.

הכותב הוא ראש מרכז קבנר, האוניברסיטה העברית