דיוויד מאמט/ צילום:רויטרס
רצה הגורל, והביקור של המחזאי והבמאי היהודי-אמריקאי - דיוויד מאמט בפסטיבל הקולנוע בירושלים, המתקיים כעת, מזכיר במובנים רבים את ביקורו הקודם באותו פסטיבל, ב-2002. אז, היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, ששיאה בפיגועי התאבדות רבים ברחבי הארץ, בעיקר בירושלים.
השבוע, על רקע מבצע "צוק איתן" אלה הטילים המשוגרים לעבר ישראל מרצועת עזה. כמו ב-2002, כך גם ב-2014 - האווירה בפסטיבל תואמת את מצב-הרוח הלאומי, הקהל לא מגיע בהמוניו, ובמאים שהיו אמורים להתארח בפסטיבל ולכבד אותו בנוכחותם, או שביטלו ונשארו במולדתם, או שנמנעו מהד תקשורתי שילווה את ביקורם.
הבמאי ספייק ג'ונס ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "היא"), למשל, הגיע לפסטיבל, אך ביטל את כיתת האמן שהיה אמור להעביר היום (ד').
מאמט, שבשנים האחרונות גילה מחדש את יהדותו, התקרב רגשית לישראל והפך לתומך ציוני נלהב, לא נתן לאירועים הביטחוניים ולמצב-הרוח לשנות את תוכניותיו, ובשישי האחרון עמד מול קהל סקרן והקריא קטעים מתוך נובלה שכתב.
לשאלה, האם הוא מעורה בעשייה הקולנועית הישראלית או האם מתוכננות לו פגישות עם יוצרים ישראלים, הוא משיב בשלילה. "אני אפגש עם ליה ואן ליר, נשיאת הפסטיבל, ועם נועה רגב, מנהלת הפסטיבל, שהבטיחה להעביר לי סרטים לצפייה", אומר מאמט בראיון בלעדי ל"גלובס". מאמט מספר כי גם קולנוע אמריקאי הוא כמעט ואינו רואה. בעבר, התבטא לא אחת בחריפות כנגד התעשייה ההוליוודית (וגם עשה על זה סרט - "סטייט פינת מיין"), שהרוב הגדול של הסרטים שהיא יוצרת הם סרטים גרועים, חסרי כל ערך, שהמפיקים הם תאבי-בצע ומושחתים ושתסריטאים ובמאים מאבדים עניין בדרמה לטובת אפקטים.
מאמט - התסריטאי שכתב בין השאר יצירות מופת גאוניות כמו "הבלתי משוחדים" שביים בראיין דה פאלמה ו"פסק דין" שביים סידני לומט (שסצנות מתוכו נלמדות במוסדות הלימוד האקדמאים לקולנוע), נשמע היום הרבה יותר מפויס. מאמט: "זו אבולוציה של בידור. המפיקים מהמרים על קהל שרוצה לדעת מראש לאיזה ז'אנר של סרט הוא הולך, ומיהם הכוכבים. לצערי, עידן התסריט הדרמטי מתקרב אל סופו. אין מה לעשות נגד זה. זה כמו שכותבי טוקבקים הפכו בעיני הקהל הרחב למבקרי הקולנוע החדשים. אפשר להגיד שלמעט בודדים, הסרטים שעושים היום בהוליווד הם זבל, אבל זה לא יהיה דבר מקורי להגיד".
- בעבר היית יותר בוטה. הבעת בפומבי את דעתך על מבקרי הקולנוע השנואים עליך, כתבת את האמת על מפיקים בהוליווד - שאין להם עניין באמנות, שהם מתעבים מקוריות וכל מה שמריח מסיכון, ושהם חמדנים גדולים. כעסו עליך בעקבות הדעות שלך?
"לא. לא כעסו עליי, לא שזכור לי משהו ספציפי. אני חושב, וזה עונה גם לאמירה שלך על כך שהתרככתי, שהדבר נובע מכך שגם אני בסופו של דבר חלק מהתעשייה הזו. אני מתפרנס ממנה, אני משחק לפי החוקים שלה. אני גם מפיק לפעמים. כך שאפשר לומר שאני נמנה עם חבורת החארות האלה".
- מהו בעיניך תפקידו של הקולנוע? לבדר? לחנך? להעביר מסרים?
"חשוב לי לספר סיפור טוב. לרתק את הקהל, לבדר אותו. אני לא חושב שצריך להשתמש בסרטים כדי להעביר מסר. חשובה הדרמה. מה, שף במסעדה מבשל בשביל להעביר מסר? לא. הוא רוצה להכין את המנה הכי טעימה שהוא יכול. אותו דבר בקולנוע".
בין עסקי הבידור לעסקי הביטחון
בספרו "במבי נגד גודזילה" (הוצאת עם עובד, 2010), מתאר מאמט את עסקי הסרטים ואת עסקי הביטחון כתחומים בעלי זיקה רבה. הפרשנות הצינית של מאמט מבקרת למעשה הן את הוליווד והן את משרד ההגנה האמריקאי (תיאור שהורחב לכדי ספר, שיצא שנה אחר כך, בשם "המידע הסודי בדבר התפוררות התרבות האמריקאית"). בספר, מאמט מדבר על המושג "מכניזם דכאני", כשהוא כותב כך: "אפשר לרפא כל דבר אם מוציאים מספיק כסף. אתה שייך לאומה, לחלק ממערכת המסוגלת לבזבז 200 מיליון דולר על שעה וחצי של זבל. אתה חייב להיות 'מישהו'. מכניזם זהה פועל במשרד הביטחון. 'רכים מדי בהגנה' היא קריאת מלחמה המכוונת לא לאויבי המדינה, אלא לצבא; הימין מבין (במודע או לא במודע), כי אוכלוסייה מפוחדת במידה הרצויה רוצה ביטחון, וכי מה שמספק את הרצון הזה באופן מוחלט (גם אם זמני), זה לא הגנה, אלא תקציב הגנה. התמכרות זו, למרבה הנוחות, גם מאשררת את עצמה וגם מנציחה את עצמה. ואם המדינה עדיין בסיכון לאחר התקציב המוגדל, הפתרון היחיד חייב להיות הגדלת תקציב נוספת".
למרות שאת הציטוט הנ"ל מתבקש להחיל על משרד הביטחון הישראלי, לנוכח המצב הביטחוני בארץ, מאמט מעדיף שבדבריו לא תהיה נימה של ביקורתיות כלפי ישראל ובאופן כללי, הוא מעדיף שלא לשחרר אמירות על "המצב". בשנים האחרונות, הוא התחבר לשורשיו היהודים וליהדותו והפך לתומך נלהב בישראל. מאמט מספר כי בתחילת דרכו ראה כי תעשיית הסרטים ההוליוודית נשלטת בידי במאים ומפיקים יהודיים (גולדווין, מאייר, פוקס), וזה מה שגרם לו להבין שמקומו שם.
- למן תחילת הקריירה שלך, כתבת תסריטים כדי שבסופו של דבר תוכל לביים אותם?
"השאיפה שלי תמיד הייתה להיות במאי קולנוע".
- חלק מהסרטים הגדולים שכתבת כמו "הבלתי משוחדים" ו"הדוור מצלצל פעמיים", בוימו על-ידי במאים אחרים. איך זה גרם לך להרגיש?
"לתת לבמאי לביים תסריט שלך זה דבר נורא. בסופו של דבר, אתה כותב סרט כדי לביים אותו בעצמך. רוב הבמאים הגדולים היו גם תסריטאים טובים. הם כתבו את הסרטים שלהם. גם בילי ויילדר התחיל לביים סרטים כי נמאס לו לכתוב תסריטים לאחרים".
- ולקח לו הרבה זמן עד שהוא עשה את המעבר הזה. 14 שנה, אם אני לא טועה.
"זה נכון. יותר מדי שנים עברו ויותר מדי תסריטים לא בוימו על-ידו, עד שהוא החל לביים את הסרטים שלו".
- מהו הסרט הבא שלך, ובכלל - על מה אתה עובד בימים אלה?
"אני עובד עכשיו עם אל פצ'ינו על מחזה חדש בתיאטרון. וכהרגלי, אני עובד במקביל על כמה וכמה פרויקטים. חלק לטלוויזיה, חלק לקולנוע. לאחרונה יצא סרט הטלוויזיה שיצרתי אודות המפיק המוזיקלי פיל ספקטור. אני בעיקר יושב וכותב. זה מה שאני עושה, למעשה. אני יושב בחדר וכותב רוב הזמן. חלק מהפרויקטים מתרוממים, חלק לא. אתה שואל מה גורם לי להמשיך, אחרי כל מה שעשיתי? אני עושה את מה שאני עושה כי אני אוהב את זה, כי זה מה שאני יודע לעשות, וכי אני עדיין רעב ליצור".
דיוויד מאמט
מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע, מפיק קולנוע, סופר
גיל: 66
נולד בשיקאגו להורים יהודים, מתגורר כיום בלוס אנג'לס
תחנות מרכזיות בקריירה: הקריירה של מאמט, מגדולי המחזאים והתסריטאים בני דורנו, משתרעת על פני 4 עשורים. עיקר פרסומו המוקדם הגיע בעקבות הצלחת מחזה פרי-עטו בשם "סטיות מיניות בשיקאגו" (1971). עבור המחזה "גלנגרי גלן רוס" (1984), שמאוחר יותר עובד לקולנוע (1992), זכה מאמט בפרס פוליצר.
בין התסריטים הבולטים שכתב: "הדוור מצלצל פעמיים" (1981), "פסק דין" (1982), "הבלתי משוחדים", "שם המשחק" (1987), "הופה" (1994), "העוקץ הספרדי", "לכשכש בכלב" (1997), "סטייט פינת מיין" (2000, אותו גם ביים), "חניבעל" (2001) ו"פיל ספקטור" (2013, אותו גם ביים).
מאמט הוציא בין השאר את הספרים "הבן הרע" (2006), "במבי נגד גודזילה" (2010) ואת "המידע הסודי בדבר התפוררות התרבות האמריקאית" (2011)