בועז סופר: זה השינוי שצריך ליישם בשוק עובדי הקבלן

השימוש בעובדי קבלן אינו פסול, אבל הממשלה צריכה לדאוג לתנאי העסקה הוגנים כחלק מתנאי המכרזים

רבות נכתב בשנים האחרונות על מעמדם של עובדי קבלן, בציון מעמדם הנחות ביחס לעובדים הקבועים של ארגונים וחברות. מודעת האבל של בנק ישראל, שבה ביקש הבנק להשתתף בצערה של עובדת בתוך תיוגה כ"עובדת קבלן", הוסיפה שמן למדורה, שלהבותיה גבוהות מלכתחילה.

חוקי העבודה שנועדו להגן על העובדים הפכו לפלסתר בעיני חלק מהמעסיקים, המנצלים ניצול ציני את פרקי הזמן המחייבים קליטה של מועסק כעובד מן המניין ויוצרים דלת מסתובבת כזו או אחרת: מפטרים עובד ושוכרים אותו שוב מיד לאחר מכן. גם הממשלה ומוסדות הציבור חטפו קיתונות של בוז על היותם בבחינת "טובל ושרץ בידו" - לא די שהם אינם אוכפים את חוקי העבודה, הם חוד החנית בניצול מצב עובדי הקבלן ועושים תרגילים מתרגילים שונים.

המצב הזה הוביל לכך שבשנים האחרונות נחתמו הסכמים שונים שמטרתם להגן על עובדי הקבלן ולהביא לכך שרבים מהם ייקלטו כעובדים מן המניין בהסכמי עבודה. האמירה הייתה ברורה ובוטה: עבודה במיקור חוץ - בניקיון, שמירה, תכנות, ייעוץ ועוד - זה רע. נקודה. מיקור החוץ מוצג באופן גורף כמעט כאם כל חטאת, בתוך התעלמות מיתרונותיו ומהעובדה שבחלק מהמקרים דווקא הסכמי העבודה יצרו קשיחות תעסוקתית שהביאה להתרחבות התופעה.

ראשית, יש לגדוע במהירות האפשרית, ולא כקוריוז, את השימוש במונח "עובד קבלן", שיש לו קונוטציה שלילית ביחס לעובד, ללא עוול בכפו, ובמקום זאת להשתמש במונח "נותן שירותים", כי זה מה שהעובדים הללו עושים. אבל תכלית הרשימה הזאת איננה למנות את יתרונות וחסרונות מיקור החוץ, אלא להצביע על זווית נוספת, והיא האפשרות לדאוג לתנאי העבודה של נותני השירותים הללו באמצעות מכרזי הממשלה.

מספרים מגוחכים

לצורך הדיון חשוב להבחין בין העסקה במיקור חוץ שכל מטרתה היא לא לחבר את העובד לזכויות העובדים הקבועים לבין העסקה במיקור חוץ שיש לה גם ערכים מקצועיים תפעוליים רבים, למשל מוקד טלפוני. הניסיון מצביע על כך שמוקדים מקצועיים במיקור חוץ עובדים באופן יעיל יותר ממוקדים פנימיים, ולו משום העובדה שככלל קיימת בהם מערכת של תמריצים שליליים להשגת יעילות מרבית. זאת, לעומת חלק מהמוקדים הפנימיים (ודאי שלא נעשה כאן הכללה), שבהם אין צורך לעמוד על המשמר כל העת למניעת אבטלה סמויה, והדבר מוביל ליעילות נמוכה יותר. במוקדים פנימיים החיסכון הכספי הוא לא הראשון במעלה ושמים דגש על חיבור העובד לארגון ויצירת הזדהות עמו.

כמעט מובן מאליו ששימוש במיקור חוץ כאמצעי לחיסכון כספי על גב העובד, ללא כל יתרון, הוא אכן בעייתי, וכבר נכתבו מילים רבות בנושא, אבל דווקא במקרה שבו השימוש במיקור חוץ נעשה לצורך קבלת שירותים מקצועיים ברמה גבוהה לאורך זמן וכחלק מתודעת שירות גבוהה לממשלה ולמגזר הציבורי, הממשלה מעדיפה לטמון את ראשה בחול בכל הנוגע לזכויות העובדים. כך, בכל מכרז לאספקת שירותים חיצוניים, למעט ציון לקוני שעל החברה מוטלת החובה לשמור על זכויות העובדים וחברות שהפרו זכויות אלה בעבר יהיו מנועות מלגשת למכרזים - אין התייחסות לעובד עצמו.

מי שנחשף לחוברות של מכרזי ממשלה או למכרזים של המגזר הציבורי בתחום המוקדים הטלפוניים ימצא ספר עב כרס המפרט לפרטי פרטים - תוך אספקת תעסוקה לחברות מייעצות בתחומים האלה - אולם לא תמצאו שם התייחסות רבה לזכויות העובדים. יתרה מזאת, חברות הייעוץ מונחות (ולא בהן האשם), לוודא שהדבר המרכזי שיושג הוא חיסכון.

פעמים רבות, ההתייחסות לעובדים במכרזים נוגעת למספר שנות הלימוד שלהם, להשכלה רלבנטית, לצורך לאשר כל עובד אצל החברה המזמינה ועוד. אבל מדוע אין בהם סעיף המקדיש מחשבה לתנאי העובדים? האם לא ניתן לוודא במסגרת המכרז ששכרם של עובדים המועסקים בחברות של נותני שירותים יהיה לא פחות מרף מסוים, למשל שכר מינימום בתוספת 20%? האם לא ניתן לקבוע ששכרם של עובדים יכלול תשלום גם בגין הפסקות (במקרים לא מבוטלים החוק מאפשר שלא לשלם הפסקות)? הטבות לחגים? מדוע לא יינתן דגש על אחוז התעסוקה של עובדים (במוקדים טלפוניים, לדוגמה, זמן הדיבור נטו ביחס לסך שעות העבודה של העובד) על ידי אימוץ שיטת התחשבנות המתחשבת יותר בצורכי העובד ופחות בצורכי המעסיק שלו? הרשימה עוד ארוכה, אבל התשובה קצרה למדי - כסף.

הקיצוצים בתקציב ומצוקת המקורות הכספיים מביאים חברות וארגונים לבקש לצמצם את הוצאותיהם באופן לגיטימי, אבל במכרזים ממשלתיים מושת מחיר מקסימום לשעת עבודה ללא כל צורך, שכן התחרות רבה ואין כל סיבה להתערב בהעדר כשל שוק. הפחד הקנאי מבזבוז משאבים מביא את חברות הייעוץ להציע למשרדי ממשלה ולארגונים ציבוריים כמו קופות החולים מספרים נמוכים עד כדי גיחוך שממש זועקים לרמיסת העובדים ולצמצום מרבי בזמנם הפנוי, בשעות ההפסקה, בזכויות הסוציאליות הנוספות, בהסעות הארוכות ממקום העבודה וחזרה ועוד.

במקומות מסוימים, המכרז הוא בבחינת "הרמה להנחתה": לאחר שנקבע מחיר השירות - לשעת עבודה או לכל יחידת מידה אחרת - החברה ניגשת במרץ רב לחיסכון בתנאי העובדים, להגברת היעילות ולתשלום שכר מינימלי - גם אם לא בהכרח מינימום, וזאת לאור התחרות החריפה בלא מעט ענפים והרצון להרוויח. האם מי מהקוראים נתקל בסעיף הקובע מחיר מינימלי לשעת עבודה כדי להבטיח זכויות של העובדים?

בשנים האחרונות נדמה שחלה תזוזה מסוימת בהבנה שתחרות, יעילות וחיסכון בהוצאות הם אמנם דבר מבורך, אבל אם החיסכון כולו מושג מ"לקיחה" מכיסי העובדים, אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

נדמה שבשלה העת לכך שהממשלה תבין שכדי להשיג הישגים צריך לשלם. נדמה שגם ההסתדרות תדע להגן בדרך ישירה על העובדים - לא רק בתמרוץ התאגדותם אלא בהפעלת לחץ על הממשלה לקבוע תנאי סף.

הממשלה מחזיקה בשני כובעים: רגולטור ולקוח. יש למצוא את האיזון בין השניים מתוך הבנה שזכויות עולות כסף, אך ניתן להשיג אותן באמצעות קביעת תנאי סף במכרז. אין צורך לקלוט את כל נותני השירותים כחלק מהמערך השוטף של הממשלה והמגזר הציבורי. פשרה ראויה תהיה להחליט היכן היעילות של הסקטור העסקי גוברת על זו הממשלתית ויש להמשיך ואף להרחיב את ההעסקה במיקור חוץ, אבל לקבוע סף לשכר ולתנאי העסקתם של העובדים באופן ברור וללא התחכמות. אם השינוי הזה לא יחלחל, המציאות תוביל למאבק בין שתי מגמות מנוגדות - מצד אחד הרחבת מיקור החוץ מתוך רצון לחסוך ולייעל, ומצד אחר הרחבת המאבק המתנהל לטובת נותני השירותים (עובדי הקבלן) כדי לעודד את העסקתם הישירה, גם אם זו יקרה בהרבה. יש דרך אמצע שעדיין לא נוסתה, ויפה שעה אחת קודם.

* הכותב הוא לשעבר סמנכ"ל רשות המסים