הורים קוראים להחרים את פסטיגל 2014: "שפל של רדידות"

על רקע המחאה ברשת נגד אחד השירים בפסטיגל, "שיר הסלפי", נשאלת השאלה כמה הורים יעשו מעשה, לא ייכנעו ללחץ הילדים ויימנעו מלרכוש כרטיס לפסטיגל, במחאה על התכנים הרדודים והשפה הנמוכה - והאם יש מקום לעשות כן

שיר הסלפי של הפסטיגל / צילום: רפי דלויה
שיר הסלפי של הפסטיגל / צילום: רפי דלויה

"קניתי טלפון חדש משהו דנדש מותק

מצלם אותי בפוזות, יש לך עותק מותק

מותק, תנסי, החיים שלי זה סלפי

אפילו במטבח יש מזכרת של השפית

יד אחת למעלה, עכשיו מול הראי

נוציא את הלשון, וזה מה-זה אמיתי

נצלם צ'יק-צ'יק, איזה חיוך כיפי

תודה רבה למאמי שלימדה אותי ת'סלפי

אני מת על עצמי, מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי

אני מת על עצמי...

אני תופסת טוש-טוש ודופקת קשקוש

מוציאה ת'מצלמה ומעלה את זה לאינסטוש

אפילו בבת-מצווש מצטלמת כמו בובה

רוקדת עם כולם ולצלם עושה 'מווואה'

הצטלמתי כמו ברבי, והנוף יצא פצצה

יש יותר ממאה לייקים כי זה קל להפצה

בטיול שנתי קופץ עם המימייה ביד

אפילו המורה נדחפת לי לסלפי מהצד

אני מת על עצמי, מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי

אני מת על עצמי..."

(מילים ולחן: רולי אייזן).

חרם על מוצרי צריכה דוגמת מילקי הוא יעד בלתי מושג בישראל, על אף הזעם על יוקר המחיה. האם יש סיכוי לחרם צרכנים על מוצר כמו פסטיגל, המעורר בימים אלה את חמתם של הורים רבים?

מאז העלה הקופירייטר יוני ברק לדף הפייסבוק שלו את גרסת הכלאיים ל"שיר הסלפי" מהפסטיגל הקרוב, מוכלא נוסטלגית בפזמון העבר "יד ביד ולב אל לב" של אילנית וזמרים אחרים, הרשת סוערת וגועשת. עוד קודם לכן העלו לא מעט הורים מזועזעים את הקליפ המדובר מהפסטיגל לצד שלל אמירות נוקבות על התוכן, הרמה (או ליתר דיוק - היעדרה) והצורך בהרחקת ילדים מתכנים כגון אלה. ברק עצמו הקדיש את הסרטון שערך ל"הורים שמתלוננים על מצב הנוער ומתכוונים לרכוש כרטיס לפסטיגל השנה", ועצומה להחרמת המופע כבר גייסה כ-3,000 חתימות ביומיים, כשהיד עוד נטויה.

במרכז המחאה המתגבשת שיר שכל-כולו פרודיה על תופעת הסלפי, לסגידה למכשירי הסלולר, לתעשיית הלייקים והפוזות הנרקסיסטית וכל מה שגם לא מעט מבוגרים לוקים בו במינון כזה או אחר. אלא שהמציגים הם כוכבי ילדים, כמעט אלילים במונחים שלהם, והקהל הוא קהל רך בשנים שסוגד לא רק למוצא פיהם אלא לסגנון הלבוש, ההתנהגות והניואנסים - ויחמיץ בקלות את האירוניה הדקה (או העבה) במופע. מה שאולי היה "עובר מסך" בתוכנית סאטירה לילית, הופך למפגן של טעם רע ושל אנטי-מופת לילדים - וזה עוד לפני שדיברנו על המפגן האופנתי הרדוד, על הפרסומת הבלתי-סמויה בעליל (תלבושות אדידס מרוחה בהפגנתיות על 100% מהמשתתפים) או על "הליריקה השנונה, המלודיה העדינה", כהגדרת אחד המגיבים לסרטון המקורי ביוטיוב, המאפיינת את הקליפ עצמו. שום זכר למוזיקליות הנעימה מימים עברו, שעליה אנו נהנים להתרפק למשמע המונח "פסטיגל", כפי שהכרנו אותו בימים עברו; השירים הם כבר מזמן לא העניין, גם לא התחרות, וגם "מחווה ללהקות הצבאיות" לא תהפוך את ההפקה ליצירת מופת תרבותית.

מאחורי העצומה עומדת שרון אגמון-הופמן, אם לילדים קטנים ("שעוד לא נחשפים לזה - אבל המחשבה היא מה יהיה כשיגיעו לגיל"), שמבקשת לעורר את המודעות של ההורים רגע לפני שהם שולחים את היד לארנק.

"בעקבות הסרטון שעלה ברשת והתגובות בעקבותיו, הרגשתי שצריך לקשור את כל הקצוות ולעבור לפסים אקטיביים", היא מסבירה. "המטרה היא ליצור באזז ולגרום לאנשים לחשוב, להבין שהתכנים האלה הם לא גזירת גורל. אנשים נאנחים, אומרים 'לאן הידרדרנו' וקונים כרטיס. התגובות השליליות, היא מספרת, "נעות בין 'זה לא יעזור' ל'הגזמתם, זו רק פרודיה'. אבל אני חושבת שיש סיכוי לשינוי של ממש השנה, ולא רק בגלל העצומה".

ברק עצמו נדהם מכמות השיתופים שלה זכה תוך זמן קצר. הקריאה לחרם נראית לו מתבקשת: "יש הרבה חלופות", הוא אומר, "כמו שאנחנו יודעים להחרים רשתות מזון צריכים לדעת להחרים גם את המוצר הזה. זו אמירה חברתית רחבה - באיזשהו מקום ההורים איבדו שליטה. זה בסדר שיש קידמה, אבל יש הבדל בין איכות לזבל - וזה המודל לחיקוי. זה מה שהילדים שלכם לומדים. הורים מוכנים לשלם בשביל שקט בחג בלי להתמודד עם הילדים והתכנים, וצריך לקחת את המושכות חזרה לידיים".

תגובת ההפקה: "זו פרודיה"

מהפקת הפסטיגל, שעל בימויו חתום לא אחר מחנוך רוזן, נמסר בתגובה: "נשמח לנהל דיון מעמיק לאחר שהמופע המלא יעלה. כעת אנחנו עסוקים בהכנות קדחתניות למופע. אנחנו מזמינים את כולם לבוא לצפות במופע המלא ולאחר מכן להביע דעה מושכלת על תכניו. נציין רק שהשיר המדובר הינו פרודיה על תופעת הסלפי. אגב, הילדים מבינים זאת היטב. המבוגרים, מסתבר, מעט פחות".

הפקה שהיא מכרה זהב

מחירו הרשמי של כרטיס לפסטיגל עומד על 170 שקל, מחיר הצונח בכ-100 שקל במחירי ועדים ומועדוני צרכנות, או ע"י הזמנה באמצעות ישראכרט. יקר או לא, הניסיון מעיד על אולמות מלאים כפול כמה הופעות ביום, בפסטיבל ממושך שמתמתח מעבר לגבולות חנוכה עצמו. מעל 100 מופעים יעלו בסך הכל, וכמות הכרטיסים הצפויה להימכר היא כ-300 אלף; לא סתם מושקעים 30 מיליון שקל בהפקה, שנחשבת מכרה זהב של ממש בתעשייה המקומית. הכרטיסים אוזלים בכל שנה, ובהפקה מפגינים לא מעט אופטימיות עם "עלייה במכירות שמסתמנת השנה".

שאלת מיליון הדולר, והמספר כאן אינו מופרך, הוא אם ברגע האמת ייכנעו ההורים להרגל, למחיר המוזל או ללחץ של הזאטוטים שוחרי ערוץ הילדים וינהרו אל האולמות. ניסיון העבר מחייב זהירות רבת בכל הנוגע לתקוות שתולים המארגנים בחרם: בחרמות, יש להודות עם יד על הלב, מעולם לא היינו מוצלחים יתר על המידה - על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתמודדות עם מה שהילד רוצה - בין אם זה מעדן המילקי שקורץ לו מהמדף, או הכרטיס למופע שהוא רוצה לראות 'כמו כולם'. האם ניתן לקוות לשמץ של הפעלת שיקול דעת מצד ההורים - כזה שיבוא לידי ביטוי בקופות? ההנחה האופטימית פחות, מנקודת מבט הורית וצרכנית, היא שגם עשרת אלפים הורים זועמים בפייסבוק לא ישנו את השורה התחתונה - לא במכירות הכרטיסים השנה, ולא בהפקת לקחים לגבי גובה או עומק התכנים בהפקות שעוד יבואו.

"אני לא מאמינה שיהיה שינוי במכירות", אומרת יסמין רון-סגל, פסיכולוגית קלינית של ילדים ומתבגרים, "המחאה מגיעה בעיקר מצד הורים שמלכתחילה מודעים יותר, מגבילים את שעות הצפייה וכן הלאה. עם זאת ההשפעה יכולה להיות על ההפקה עצמה - בארה"ב קמו בעבר מחאות גדולות על עיצוב בובות ברבי למשל, וזה שינה את ההתייחסות של החברות גם אם לא בהכרח פגע במכירות".

שאלה של עמידה בלחצים

מהתגובות של הורים ברשת קל ללמוד שהלחץ להגיע למופע הזה ספציפית מגיע לא אחת מהילדים עצמם, המשוועים "לפגוש" את גיבורי התרבות שלהם (אליענה תדהר, דנה פרידר, תובל שפיר, רוני דלומי ואחרים בהפקה הנוכחית) ומשכנעים את ההורים לרכוש כרטיסים, גם אם עבורם מדובר לעתים בסבל צרוף.

"שאלת העמידה בלחץ מול הילדים רלוונטית להמון מצבים, ולא רק לפסטיגל", אומר הפסיכולוג פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית כנרת. "לשעת חזרה הביתה, לאופן הלבוש, לאלכוהול וגם למשך הזמן של עיסוק במרחבים הווירטואליים שעובר היום רף של 7 שעות בלי נוכחות של הורה. להורים יש את כל התשובות, הם מבינים שעליהם להציב גבול ולאכוף אותו למען האינטרס של הילד, ההורה הישראלי לכאורה חכם ומבין את המטריה - אבל בפועל, הוא לא מסוגל לעמוד עם הלחצים ועם 'לכולם נותנים, אני יוצא דופן'. הורים צריכים להיות אמיצים וחייבים לעמוד ולא לוותר ואז הם יגלו שני דברים: שהם לא באמת היחידים, למרות שהילדים מנסים לצייר תמונה כזו, ושהילד שלהם - למרות כל הצונמי שהוא מפגין - לא ייפגע חברתית. הקושי האובייקטיבי של ההורים עצום, אבל אם הם חפצי בריאות נפשית של הילדים, הם חייבים להיות חזקים מול הילדים שלהם. הורים, תהיו חזקים ותתאגדו אם צריך - גם בתוך המשפחה וגם בין ההורים".

- מה לגבי התכנים עצמם - הם באמת כל-כך מזיקים?

"התכנים יכולים להיות נחמדים, עלובים או איומים: ההורה לא יכול להימלט מלהסתכל בתכנים ולהחליט אם הם ראויים לילדיו. אבל הבעיה היא לא השיר הספציפי הזה: אם ניקח ילד שמנהל אורח חיים אחראי בסך הכול והולך לפסטיגל הזה - גם השיר האומלל לא ישפיע עליו אולי. הבעיה מתחילה כשאורחות החיים של הילדים מתחילים להסתובב סביב התכנים האלה: הכמיהה לגעת בסלב, להזדהות, להיות כמוהו - איומה. בהזדהות של הילדים עם המסך היום יש לא מעט סכנה; אם מישהו יצליח לשמור על מידתיות - אסון לא יקרה משיר אחד. הבעיה היא שהפסטיגל הוא חלק מתרבות של שטחיות, תרבות עם ריצה אחרי מותגים וקשר בלתי אמצעים בין אנשים. זה לא הפסטיגל עצמו כמו החלק שלו במכלול רחב יותר של בעיות תרבותיות".

- מה בנוגע לטיעון אודות שימוש בפרודיה? הוא רלוונטי לטווח הגילאים של קהל היעד?

"זה טיעון עלוב מאוד. ילדים עושים הצמדות, הם מעריצים מהר את הדמויות וודאי לא עושים את ההבחנות האלה, שנעשות במקרה הטוב על ידי נערים בגיל העשרה. לא הייתי מסתמך על זה, ההורים אולי היו רוצים שהילד יבין פרודיה, אבל בפועל זה לא כך".

הפסיכולוגית רון-סגל מזהה סכנה נוספת בתוכן השיווקי המוחצן שהפך חלק בלתי נפרד ממופעים בסדר גודל כזה. "ברור שלתכנים כאלה יש השפעה", היא אומרת, "הילדים נחשפים גם אליהם באופן לא מודע, כשהיכולת שלהם לסנן את התכנים ירודה. אם אנחנו כמבוגרים מודעים לדברים אחרים, כמו עצם הפרסום או הצורך של ההפקה בהכנסות נוספות, אצל ילדים היכולת להבדיל בין איך שזה נראה לבין המהות נמוכה - זה מה שהם רואים וזה מה שהם ירצו".

"ההורים זוכרים את עצמם נוסטלגית הולכים לפסטיגל ורוצים להעניק את אותה החוויה", אומרת רון-סגל. "בשלב אחר זה כבר עניין חברתי של הילד, שהולך בעקבות הכוכבים המוכרים. אבל חשוב לזכור שהמופעים משקפים את המציאות ולא רק מובילים אותה - ילדת בנות 12 שיראו את השיר לא יבינו למה זה מזעזע, הילדים באמת חיים במציאות של הסלפי והאינסטוש. האנשים שכותבים את זה יודעים את זה ומבינים מה קליט ונתפס. האחריות של ההורים במובן הזה רחבה, היא לא נוגעת רק לחרם חד-פעמי - אלא לצורך לקחת אחריות לאורך כל השנה ולהרחיב את תחומי התרבות של הילד: אל תירדמו עם הסלולרי, אל תהיו במחשב כל הזמן. לא רק להגיד 'עד כאן, זה צועק וזה רדוד'".

ירדנה ארזי, המשתתפת במופע: "זה שיר מחאה דידקטי"

הזמרת ירדנה ארזי, כוכבת וזוכת פסטיגלים רבים בעבר, לוקחת גם השנה חלק בהפקה - במסגרת מחווה לפועלה וללהקות הצבאיות. ארזי אינה מבנה על מה כל המהומה: "יש כאן לדעתי בעיה של אי הבנת הנקרא", היא אומרת ל"גלובס". "השיר הוא שיר מחאה, הוא שיר דידקטי שמדבר לילדים וקורא לילדים להיות עסוקים פחות בסלפי ובאינסטוש ויותר אחד השני. מישהו כאן נסחף ויצא מדעתו, ביום שיתפקחו ויבינו את הטעות זה ייראה מגוחך".

- את לא חושבת שמדובר בהידרדרות קשה לעומת פסטיגלים בעבר, אלה שאנחנו מתרפקים עליהם בנוסטלגיה?

"הפסטיגל של היום הוא בדיוק כמו אלה של פעם, רק יותר משוכלל. הוא פחות פונה לפעוטות אלא לילדים טיפה גדולים יותר, וילדים מבינים הומור. אני גאה לקחת חלק בהפקה מושקעת ונהדרת, שאנשים נותנים עבורה את הנשמה".

פסטיגל
 פסטיגל

פסטיגל-רשתות חברתיות
 פסטיגל-רשתות חברתיות


יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988