סילבן שלום נגד כח המשיכה

שישאל קודם כל: 'למה אני עזבתי את באר שבע ועברתי לת"א?'

תל אביב / צילום: שאטרסטוק
תל אביב / צילום: שאטרסטוק

סילבן שלום מחזיק בתיק "השר לפיתוח הנגב והגליל", אבל הוא בוגד בתפקידו, כי אינו מפתח את האזורים האלה, לא משפר את המצב של מי שגרים בהם ולא דואג למי שמתפתה לעבור ולגור בהם.

תפקידו כשר הממונה הוא לגרום לפריפריה להפסיק ולהיות "פריפריה". כלומר להפוך לאזור עצמאי, שאינו תלוי בפעילות באזורים אחרים (בפריפריה אחרת או ב"מרכז"). אבל באופן שבו פועל שלום, הוא מחזק את מעמדם הנחות של האזורים שעליהם הוא מופקד, ומונע מתושביהם להתחבר למעגל הכלכלי והחברתי המרכזי בישראל.

כדי לפתח את הנגב, צריך סילבן שלום, קודם כל לשאול את עצמו מדוע לפני שלושים שנה עזב הוא, כאדם צעיר, את באר שבע ועבר לתל אביב, ומדוע צעירים שאפתניים כמותו, עושים אותו מהלך גם היום.

מדוע למרות יוקר השירותים והפקקים, למרות מצב הדירות הגרוע, דמי השכירות הגבוהים והרחובות המפויחים, גוש דן שואב אליו כוחות צעירים, עסקים מצליחים, חברות חדשניות ואנשים יצירתיים. מדוע סטארט אפים מעדיפים לשבת בדירות מצ'וקמקות בדרום ת"א, על פני כל משרד ב"פארק תעשיה" בקרית גת או בנצרת, אפילו הוא מסובסד. ומדוע מי שיש בידם מספיק, מעדיפים דירה קטנה וישנה בלב תל אביב, ואת כיכר הבימה בתור גינה ציבורית, על פני צמוד קרקע ודשא פרטי ביישוב קהילתי בגליל.

מה סוד כוח המשיכה, האם זה קסם?

ובכן לא. זה לא קסם, הנוסחא אפילו די פשוטה, ועובדת בערים בכל העולם.

הנוסחא היא הצפיפות האנושית, גיוון ועושר הפעילויות, והאקראיות שמולידה מפגשים לא צפויים בין אנשים מתחומים, גילאים ועיסוקים שונים. במקום שבו גם עובדים, גם מבלים, גם לומדים, גם ישנים, גם צורכים תרבות, גם עושים קניות ומגדלים ילדים, הרחובות מלאים, וגם בתי הקפה והכיכרות - ואז "הקסם" קורה.

"הקסם" יכול לקרות בבאר שבע ובקרית שמונה, אם יהיו בהן הרבה אנשים, מכל מיני דרגים ומגזרים חברתיים שיעשו בהן דברים שונים. והוא לא יכול לקרות בסביבות הומוגניות, שבהן גרים אנשים דומים, בישובים דלילים שהפעילות העיקרית בהם היא שינה, מסוגם של היישובים קטנים שמדינת ישראל מפזרת ומסבסדת בנגב ובגליל.

ליצור את כוח המשיכה

לו שלום חפץ לפתח הזדמנויות כלכליות וחברתיות לתושבים שגרים בנגב בגליל, כמו שיש למי שגרים בגוש דן, עליו לעצור את פיזור ההשקעה הממשלתית, ולעמוד על כך שהכסף כולו יושקע בריכוזי אוכלוסייה עירוניים שבהם יכול להתהוות כוח משיכה כלכלי וחברתי.

כשהשקעה נעשית בסביבה צפופה, יותר אנשים יכולים ליהנות ממנה. צפיפות מייצרת מגוון של שירותים כי יש קהל גדול של צרכנים שצורכים דברים שונים, והזדמנויות נולדות בזכות המפגשים הלא מתוכננים בין אנשים מתחומי עיסוק, גיל ומעמדות כלכלים שונים.

לו היה נאמן לתפקידו, היה שלום מעביר את כל תקציבי משרדו כדי לפתח את באר שבע עיר הולדתו ולא את היישובים הקטנים שסביבה. הוא היה מזרים כספים לקריית שמונה, לאשקלון ולכרמיאל, צפת ונהריה, ומונע העברת תקציבים ממשלתיים, קרקע ומשאבים ליישובים הקהילתיים לסוגיהם, שמושכים אליהם מתוך ערים אלה את האוכלוסייה החזקה.

כמי שנאמן לתכלית שעליה הופקד, שלום צריך להיות עסוק יומם ולילה בחיזוק ערים, כדי שיהפכו לאטרקטיביות ומושכות, ולא ברירת המחדל של מי שלא עבר את ועדת הקבלה של היישוב הקהילתי, או שאין לו די כסף, כדי לעזוב את השכונה ולעבור לבית צמוד קרקע וגינה בהרחבה.

במאמרו ב"גלובס", השר מזמין את אזרחי ישראל "לנשום אוויר" ולקנות בית בפריפריה ב"יריד ההתיישבות", ואל דאגה, כתב שלום, בפריפריה יש כבישים ורכבות שיביאו אתכם במהירות, למרכז.

מי שגר בשיקגו לא מודד את המרחק ממנה לניו-יורק, ומי שעברה לגור במילאנו לא עשתה זאת בגלל שיש ממנה רכבת מהירה לרומא.

מי שמשווק את האטרקטיביות של מקום, במהירות שאפשר להגיע ממנו למקום אחר, מעיד על מעמדו הנחות של המקום הראשון. אם הוא השר שאמור לקדם אותו מקום, הוא פוסל פסילה חמורה במומו, ובוגד בתפקיד ובייעוד של משרדו.