אפליית "הבן הממשיך"

עד מתי יימשכו חוקי הירושה האנכרוניסטיים והמפלים במושבים?

לאור הכמות הרבה של סכסוכים משפחתיים סביב משקים חקלאיים המגיעים לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה בישראל, קשה להאמין שבפועל 90% מתושבי מדינת ישראל חיים ביישובים עירוניים. אחת הסיבות השכיחות למאבקים הרבים סביב המשקים החקלאיים נעוצה במוסד הארכאי "בן ממשיך", הממשיך לפצל ולפורר משפחות עד היום.

אופן האחזקה של משק בישראל הוא תוצר מורכב של המוח היהודי: הבעלים של הקרקע היא המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. המינהל משכיר אותה לסוכנות היהודית, הסוכנות היהודית מעניקה "רשות שימוש" לאגודה השיתופית, כלומר המושב, והאגודה מעניקה רשות שימוש לאזרח הקטן. זכות השימוש הניתנת לאזרח היא אישית, ולכן כאשר הוא מבקש להעבירה הלאה, לדוגמה להורישה לילדיו - עליו לקבל את הסכמתם של כל שרשרת הגורמים המנויה לעיל.

לכל מושב יש הסכם שונה לגבי התנאים המגבילים את עבירות הזכות, אך בדרך-כלל הם מפנים לסעיף 114 לחוק הירושה, הקובע הסדר חריג הנוגע למשקים חקלאיים.

בניגוד לרכוש רגיל, שבהיעדר צוואה מתחלק בין ילדיו או יורשיו השונים של הנפטר - המטרה במשק חקלאי היא להימנע מחלוקתו ולהותירו כיחידה אחת מתפקדת. לצורך כך קובע החוק כי למשק חקלאי יהיה יורש יחיד, והוא האדם שדואג למשק כיום, או מי שיכול להוכיח כי יטיב לטפל במשק החקלאי אם יקבלו לידיו. יתר היורשים הפוטנציאליים זכאים לקבל פיצוי כספי על נישולם מהמשק.

המוסד "בן ממשיך" קובע הסדר דומה למקרה שבו המושבניק מעוניין לסמן עוד בחייו את אחד מילדיו כמי שיהיה זה שרוצה ומסוגל להמשיך לקיים את המשק החקלאי כיחידה שלמה. חבר המושב ממלא טפסים שמצהירים על אחד הילדים כ"בן ממשיך", ולאחר קבלת אישורם של כל שלושת הגורמים - המושב, הסוכנות היהודית והמינהל - ההליך אינו הפיך עוד, והבן הנבחר ממונה כמי שיקבל את הנחלה לידיו, בעוד שיתר הילדים לא מקבלים פיצוי על נישולם מהמשק. בדומה, גם בן ממשיך שנקבע באמצעות צוואה אינו נדרש לפצות את יתר הילדים.

בשעתו, להגבלות על העברת הזכות במשק היה אינטרס כפול: המדינה רצתה בשימורם של המשקים החקלאיים ובהמשך קיומם כיחידה יצרנית ופועלת, והמושבים היו מעוניינים בסינון החברים שמצטרפים לאגודה.

אפשר לשער שבימים שבהם הותקנו החוקים והכללים הנוגעים למשקים החקלאיים, לא היו יותר מדי מאבקים על הזכות לכאורה לקיים משק חקלאי. העבודה קשה וסיזיפית, הפריון לרוב לא היה גדול במיוחד, החובות גדולים, והסיכון רב.

אלא שבחלק גדול מהמושבים כיום, במיוחד באזורי המרכז המבוקשים, המשקים כבר ממזמן לא חקלאיים, והקרקע שווה זהב. כעת להיות הבן שמקבל את הזכות להיות בר-רשות בקרקע, פירושו לא פעם לקבל את הזכות לבנות צימרים, לפתוח בתי מלאכה, או סתם לחיות ברמת חיים גבוהה על שטח עצום, במיקום אטרקטיבי.

שינויי הזמן הפכו את האינטרסים שעמדו בבסיס מוסד ה"בן ממשיך" וחוק הירושה בנושא זה לבלתי רלוונטיים, ודוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בפסק דין שניתן בשנת 2009 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.

ההורים, שהיו ברי-רשות במשק חקלאי, הלכו לעולמם והותירו אחריהם 3 בנים ו-3 בנות, אך למרבה הצער, למעט בת אחת, כל הילדים סובלים מפיגור שכלי. הבת, שאינה סובלת ממגבלות, עובדת כמטפלת בקשישים, ואין לה כל יכולת לתפעל את הנחלה כמשק חקלאי, אך היא מעוניינת להמשיך להתגורר בו יחד עם אחיה החסויים.

על אף שנוצר מצב שבו אין אף יורש שעומד בתנאים ומסוגל לשמור על המשק החקלאי, המינהל והסוכנות היהודית לא התנגדו להעברת כלל הזכויות במשק לידי הבת, וגם המושב עצמו לא התנגד - ובלבד שהיא לא תהפוך לחברה מן המניין באגודה.

ברור שהמינהל, הסוכנות והמושב היו מתנגדים לתביעה, אם האחים היו מצטרפים לתביעה כתובעים פורמליים, על אף מבחינה עובדתית ממילא כולם גרים בנחלה ביחד.

מתברר כי הקריטריון היחיד שנותר לאישור הוא היותו של מקבל הרשות יורש בודד ולא מספר יורשים, גם אם קריטריון זה אינו רלוונטי כלל.

אם המשק כבר ממילא לא חקלאי, מה הטעם עוד בחלוקה בלתי צודקת של המשק? הסיבות העיקריות לכמות הרבה של סכסוכים שמצב זה יוצר הן המרמור ותחושת הקיפוח של האחים שלא יקבלו חלק בנחלה מצד אחד, ולחץ מצד ההורים שנאלצים להעביר את זכויותיהם במשק בטרם עת מצד שני.

ואולם, השבוע ניתן פסק דין באחד מאותם סכסוכים רבים, בבית המשפט לענייני משפחה בקריות. ההורים מינו את אחד מבניהם כ"בן ממשיך" בשנת 1990, וכעת, לאחר פטירת האב, האחים האחרים שנושלו הפעילו לחץ על האם להתנער מההסכם.

בית המשפט דחה את תביעת האם לבטל את מינוי הבן הממשיך, בטענה כי מדובר בהליך בלתי הפיך, אך הטרגדיה המשפחתית תיוותר על כנה, וככל הנראה משאלת האם שבין האחים ישררו יחסי שלום לא תתממש.

הגיעה העת להיפרד מהמוסד האנכרוניסטי והמפלה של אחד הילדים לעומת היתר, במיוחד כאשר אין מדובר עוד במשק הנשען על חקלאות מסורתית, ולהתייחס להורשת זכויות במשק, כפי שמתייחסים להורשת חברה. מתן עדיפות לחלוקת המשק באופן שיאפשר קיומם של האחים בכבוד זה לצד זה תוך שיתוף-פעולה ביניהם, ולחילופין רכישת הזכויות של האחים האחרים על-ידי האח שמעוניין בכך, או מכירה לצד שלישי בתנאים הוגנים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il