"הרבה תורמים מצאו במוזיאון ישראל את הביטוי לציונות"

מירה לפידות, האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, חושבת שתפקידו של המוזיאון הוא "למלא את החזון שלנו כחברה", ומתייחסת למקומה של היצירה הפיזית בעידן הדיגיטלי: "זה אפילו מחזק את התוקף של המוזיאונים"

מירה לפידות/ צילום:איל יצהר
מירה לפידות/ צילום:איל יצהר

"אני מרגישה קצת כמו די.ג'יי, שעובד על קומפוזיציה של מקצבים, ויש לו תחת היד משהו יותר סוער וגם משהו יותר רגוע - וזה עובד יחד", מנסה מירה לפידות לתאר את עמדתה, כשהיא מתבוננת במבט-על על "רחבת הריקודים", שהיא, במקרה שלה, אולמות התערוכות של מוזיאון ישראל. בראיון בלעדי, לראשונה מאז נכנסה לתפקידה כאוצרת ראשית לאמנויות ("על שם יולה וזאק ליפשיץ", יש לומר), לפידות עובדת במקביל על עשרות משימות, ברזולוציות משתנות: החל מ"התמונה הגדולה" - שמרכיבה את תמהיל התערוכות והתוכנית השנתית (והרב-שנתית) של תצוגות המוזיאון, ועד לאוצרות פעילה ומעורבות בפרטים הקטנים ביותר של כל החלטה.

"אני לא עובדת לבד. יש לי צוות מעולה" היא מדגישה. "אחד הדברים החשובים לי הוא התיאום ושיתוף הפעולה בין המחלקות הרבות. עברנו לעבודה בפורמט של שתי עונות עיקריות ויש לכך השלכות מרחיקות לכת ואתגרים ארגוניים - למשל סגירה ופתיחה של מאסת תערוכות במקביל. היתרון הוא שעם הזמן הקהל מתחיל לעקוב אחרי הזמנים שלנו ולתאם את קצב הביקורים במוזיאון. התיאום גם תורם לאווירה של יצירה קולקטיבית בעבודת הצוות, וזה ניכר בחוויה של המבקר במוזיאון".

- איך החלטות ברמת הניהול והאוצרות משפיעות על החוויה?

"העבודה היא לא רק בתכנים. מחלקת התצוגות למשל, עובדת באופן הרמוני כך שכל מעצב של כל תערוכה חשוף למצב החלל כולו. אנחנו מטפלים בתפיסה הוליסטית של הביקור במוזיאון. נעשית התבוננות על המהלך שעושה המבקר מרגע שהוא עולה במדרגות ועד שהוא מגיע ליעדו. אנחנו חושבים גם על הקשר הסמוי בין חלקים שונים במוזיאון - כמו בין התצוגות למשרדים ולמנגנון שמאחורי הקלעים".

בסגנונה השקט, לפידות פילסה את דרכה במבוך המוזיאון הענק. היא החלה לעבוד במוזיאון ישראל לפני 17 שנה, כסטודנטית מדריכה באגף הנוער. באותה שנה נכנס לתפקידו גם המנכ"ל ג'יימס סניידר. היא תכננה לעסוק ברסטורציה, אך הקריירה שלה צמחה בכיוון אחר וכיום, כמנהלת אגף האמנויות, היא חולשת על עשר מחלקות, ובכל אחת מהן אוצרים ראשיים וסגל מקצועי רחב.

היא נכנסה לתפקיד לפני כשנתיים וחצי, כשהיא נדרשת למלא את נעליה הגדולות של סוזן לנדאו, עם מינויה של לנדאו למנכ"לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל-אביב. "זה היה מהלך צפוי אך הוא הוקדם בערך בשנה", היא מחייכת, ומנסה להביט לאחור על המירוץ המסחרר שנקלעה אליו, יחד עם המוזיאון. "הגעתי לתפקיד ברגע מאוד קריטי בארגון ועכשיו אני מסתכלת על זה וקצת לא מאמינה. זה מקום שיש בו המון אחריות והמון מורכבות".

מינויה של לפידות "מתוך המערכת" היה אחד הגורמים המייצבים בתקופה של טלטלה לא פשוטה. כשנתיים לאחר סיומו של מהלך התחדשות המוזיאון, שנעשה בהשקעת-עתק של 100 מיליון דולר, פרשו במקביל מספר אוצרים ותיקים ומשמעותיים. "מאושיות המקום", מגדירה אותם לפידות. לצד המעבר של לנדאו למוזיאון תל-אביב פרשו לגמלאות האוצר הראשי יגאל צלמונה וראש מחלקת הצילום ניסן פרז. בעיתוי סמוך הלך לעולמו ראש מחלקת העיצוב והאדריכלות במוזיאון, אלכס וורד - שתפקידו נותר עדיין מיותם. מצד המנגנון עזבו המשנה למנכ"ל המוזיאון דור לין, שמונה לתפקיד מנכ"ל האקדמיה בצלאל, וסמנכ"ל השיווק, שי ימין.

"זה לא טריוויאלי לארגון לשרוד את זה. המשימה הייתה לייצב את המקום והיה צורך לאייש את התפקידים, שחלקם כבר היו בתהליך וחלקם מינויים חדשים. גם המעבר שלי מסטטוס קולגיאלי לניהול בכיר היה שינוי עבורי ועבור האנשים סביבי", היא רומזת לתהליכים שמתחת לפני השטח.

למחלקה לאמנויות הצטרפה האוצרת לאמנות עכשווית ריטה קרסטינג מגרמניה, ד"ר נעם גל מונה לתפקיד אוצר ראשי לצילום. באגף לעיצוב ואדריכלות עדיין לא מונה אוצר ואסנת סירקין, סגניתו של וורד המנוח, משמשת כממלאת מקום.

- זה מצביע על חוסר חשיבות של התחום בעיני המוזיאון, בעוד שבעולם העיצוב מקבל משנה חשיבות באחרונה. למה אתם לא משקיעים בעיצוב?

"זה לא נכון. בהובלת מחלקה יש חשיבות רבה לדמות האוצר. בתחום העיצוב היו במוזיאון שני אוצרים מאוד דומיננטיים, כל אחד בתורו (איזיקה גאון ואלכס וורד). בשדה העיצוב הסיטואציה השתנתה וזה מחייב אותנו לקבל החלטות גם ביחס לאוסף ולמסורת העבודה של המחלקה וגם ביחס לגורמים הקיימים בשדה. בעבר לא היה מוזיאון עיצוב - עכשיו יש את המוזיאון בחולון".

- עדיין נראה כאילו מוזיאון ישראל יצא ידי חובתו בגלריה קטנה שמוקדשת לתצוגת קבע.

"יש יותר ויותר אמנים ויש יותר מקומות תצוגה. יש בעיניי חשיבות לכך שיהיה למקום בידול וקול משלו. שהוא יודע לאפיין ולראות - איפה יש לנו ערך מוסף, מה המקום שלנו בשדה הזה. אנחנו עובדים על זה. עם החזון המתאים אפשר לעשות המון, וזו כלל לא גלריה קטנה".

במסגרת שנת היובל אוצרת סירקין תערוכה אדריכלית שתוקדש למבנה המיוחד של היכל הספר, שהקדים במעט את פתיחת המוזיאון ב-1965.

- מאז פתיחתו אנשים "עולים לרגל" למוזיאון. הוא ענק וקשה להכלה. איך מתמודדים עם קהל שכיום הוא חסר סבלנות ומחפש סיפוקים מהירים?

"האשימו לא אחת את מוזיאון ישראל שהוא מנותק. זה מתחיל מהמיקום הגיאוגרפי שלו על ההר. יש לאנשים תחושה שלהגיע לירושלים זה 'לעלות את ההר'. אבל היום זה עובד אחרת. יש תוכניות שבהן המוזיאון מושיט יד, בפנייה לקהל עם היצע גדול של פעילויות".

לפידות מצביעה בין היתר על הפרויקטים המיוחדים של המוזיאון, כמו בניית מבוך הטיפוס ה"ביג במבו" של האחים סטרן בגן הפסלים; תערוכות האופנה והמחול, תערוכות של אמנים כוכבים כמו ג'יימס טורל ועוד.

לפידות: "יש גם מקום לראות את הניתוק הזה כהזמנה - להיכנס למקום שיש בו מציאות אחרת, שעובד על תדר אחר. זו אחת הסיבות לעבודה על תוכנית תערוכות שיש בה היגיון פנימי, לא רק ברמת הכותרות אלא יותר בקצב הפנימי של הדברים.

"במובן הזה המוזיאון הוא יותר גדול מכל מי שעובד בו. הוא ממלא חזון שלנו כחברה, חברה ישראלית. יש בו מקום למקומיות והוא גם אוניברסלי, הוא יפה ויש בו סטנדרטים גבוהים וערכים של רצינות ושאיפה ליופי, במובן הכי ישיר. ארכיטקטורה מופתית אבל ללא ראוותנות - ג'יימס סניידר קורא לזה 'הדר צנוע'. נכנסים והלב מתרחב".

- איך אתם עומדים בתחרות, מנווטים ספינת דגל כבדה כשהכול מהיר יותר?

"אני לא רואה בעיה, לא של תחרות ולא של כובד. אני אוהבת את זה שהזירה רוחשת חיים ופעילות, זה מוליד דברים בריאים ומחייב את כולנו לעבוד קשה. מבחינת התכנים אני חושבת שאנחנו לגמרי לא מנותקים או מתנכרים למה שקורה בארץ, או בעולם או באמנות. להיפך - אנחנו מאוד קשובים ועוקבים באופן צמוד".

דוגמה לכך היא, לדבריה, תערוכת ששת הפרויקטים של אמנות ישראלית שפותחת את שנת היובל. "אנחנו עורכים מאות ביקורי סטודיו. החלטנו שחשוב במיוחד להציג פרויקטים בזמן אמת ולא רק תערוכות ענק שמחייבות התארגנות של שנים. זה מקצר את טווח הזמנים מהסטודיו למוזיאון, ומאפשר עבודה של אמנים עם פידבק וליווי מאוד קשוב של האוצרים. לקהל זה נותן תמצית מרוכזת של היכרות עם עולמו של אמן".

- קשה יותר להיות מוזיאון ישראל, מול העולם כיום?

"למוזיאון יש 15 אגודות ידידים בעולם שהוקמו בעבודה מאומצת של שנים רבות. אין לזה אח ורע. הרבה מהתורמים מצאו במוזיאון את הביטוי לציונות שלהם ולתמיכה בישראל. בלי לגלוש לקיטש, יש בזה משהו מרגש. ובמישור של התנהלות בין מוסדות תרבות בעולם, יש לנו קשרים מצוינים ואנחנו מצליחים להתגבר".

- יש אמנים שיבואו או לא יבואו כעת בגלל חרם תרבות על ישראל?

"באים כל הזמן. התנועה של אמנים בעולם די מדהימה, אז לא אגיד שהמצב הפוליטי לא מורגש כלל, אבל זה לא עצר אותנו מלעשות דברים".

מופע סינגולרי

"מה שמשפיע לא פחות מהאווירה הפוליטית הוא המצב הכלכלי", אומרת לפידות. כגוף שמרבית הכנסותיו מבוססות על תרומות, המוזיאון נתון לתנודות בעקבות מצבם של תורמיו. "המצב הכלכלי באירופה לא קל. בצרפת למשל, לא רק האנטישמיות משפיעה, גם הכלכלה, המיתון והאבטלה. ובכל זאת, אגודת הידידים שלנו בצרפת לא מוותרת על אירועים המוקדשים למוזיאון".

- ככל המוזיאונים, איך אתם מתמודדים במרוץ הקניות של יצירות במחירי שוק מטורפים?

"אני מסתכלת על זה בשני מישורים: האחד - ברור שעבודות מאג'וריות שמחירן מעבר להישג ידו של המוזיאון יוכלו להגיע אלינו רק באמצעות תורמים. יש כאלה, אבל בהיקפים צנועים. זה לא טריוויאלי שאנשים שרכשו יצירות במיליוני דולרים, יעניקו אותן למוזיאון. לאנשים יש משפחות ויורשים.

"המישור השני הוא הניסיון לרכישה של עבודות חשובות בזמן אמת, של אמנים על סף הפריצה. אני חושבת שריטה קרסטינג עושה עבודה מצוינת - בהמשך לקו שהנחילה סוזן. אמנים שהציגה בפניי הפכו בטווח של שנה-שנתיים לאמני ביאנלה או הציגו בוויטני ובטייט".

אסטרטגיה נוספת, שמוזיאון ישראל היה ממוביליה, היא רכישה משותפת של נכסי תרבות בידי מספר מוסדות יחד - שותפויות שנעשו בעבר עם אוסף הגוגנהיים, עם מרכז פומפידו ועוד.

- איך המוזיאון מתמודד עם החשיפה הדיגיטלית - ההצטלמויות והרצון לשאוב יותר ויותר מידע ברשת?

"אני חושבת שהמציאות הדיגיטלית לא פוגעת אלא אפילו מחזקת את התוקף של מוזיאונים. אנשים חשופים יותר למידע ומגיעים באופן וירטואלי לכל מקום. אבל תערוכה פיזית בשטח היא מופע סינגולרי, והיא פועלת על הגוף ועל החושים. יש משהו בהפתעה שאנשים חשים - זה גדול יותר ממה שחשבתי או קטן יותר, זה משהו אחר כשמגיעים לדבר האמיתי. זו חוויה שאין לה תחליף".

מוזיאון ישראל

שנת הקמה: 1965

המייסדים בעלי החזון: בוריס שץ ומרדכי נרקיס. טדי קולק נחשב ל"אבי המוזיאון"

מנהלו הראשון: יוחנן בהם

יועץ אמנותי: וילם סנדברג

מנכ"ל: ג'יימס סניידר (מאז 1997)

תכנון המוזיאון: האדריכלים אל מנספלד ודורה גד

תכנון גן הפסלים: אדריכל איסמו נגוצ'י

שטח הקמפוס: 80 דונם

שטח תצוגה: 20 אלף מ"ר

כמות פריטים באוסף: כחצי מיליון

מספר עובדים: 350

מספר מתנדבים: 350

מוזיאון ישראל
 מוזיאון ישראל

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988