מראה שעל הקיר: שתי תערוכות שמגיבות למציאות המורכבת בישראל

תערוכת אמנות ישראלית בקפריסין בשיתוף מוזיאון פ"ת, ותערוכה נוספת המוצגת במוזיאון עצמו, מגיבות למציאות הקוטבית בישראל, למצבי הרס ובנייה ולענף החקלאות כעמוד תווך שהתמוטט באתוס הישראלי-ציוני

במרכז האמנויות של ניקוסיה בירת קפריסין תיפתח בשבת הקרובה תערוכה ראשונה של אמנות ישראלית עכשווית, שאצרה דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת מוזיאון פתח-תקווה. זהו שיתוף-פעולה ראשון מסוגו, למרות השכנות ויחסי הקרבה בין המדינות.

התערוכה "הישנות: ריטואלים, מקום והיסטוריה", בוחנת מצבים אנושיים-מעגליים של מאבק, בנייה וחורבן, באמצעות עבודות וידיאו של 14 אמנים ישראלים בולטים. בעבודתם הם מתייחסים לתרבות היהודית ולהוויה הישראלית, ומציגים ערבוב בין מציאות, ספקולציה ובדיה. בין האמנים המשתתפים - יעל ברתנא, סיגלית לנדאו, נירה פרג, דנה לוי, נבט יצחק, שחר מרקוס, רן סלוין, פלג דישון, ז'וזף דדון ועוד.

"העבודות בתערוכה מגיבות למציאות המורכבת והקוטבית בישראל. כך למשל, ביטויי אלימות מוצגים בהן באופן ראוותני, מסוגנן ופתייני. יחד עם זאת, היצירות מעלות סוגיות הנוגעות לזהות אישית, קולקטיבית, תרבותית ופוליטית", אומרת גור-אריה.

במקביל, במוזיאון פתח-תקווה מוצגת בימים אלה "התערוכה החקלאית" - תערוכה מרתקת שאצרה טלי תמיר, העוסקת בחקלאות כעמוד תווך שהתמוטט באתוס הישראלי-ציוני. ההתיישבות העובדת, שהייתה מאבני היסוד של המדינה ואיבדה את דרכה בעקבות תהליכים כלכליים-חברתיים ארוכי שנים; אובדן האידאולוגיה ההתיישבותית, תהליכי הגלובליזציה ותוצרי הלוואי שצמחו ממנה כגידולים שתלטניים, מבלי שניתן היה לצפותם - באים לידי ביטוי בעבודותיהם של אמנים בני הדור הצעיר.

"התערוכה מציעה התבוננות רבת רבדים באתוס החקלאי, בין האישי והביוגראפי לקולקטיבי, ומשרטטת תמונת מציאות מורכבת וטעונה", כותבת תמיר.

האמנים מנכסים לעבודותיהם פרטים מעולם החקלאות, ומתבוננים בהם כבתופעות זרות ומוזרות. כך למשל, בחצר המוזיאון העמיד תומר ספיר ביתן שבין צריף גננים לחממה קטנה, ובו הוא מציג ניסויים בהנדסה גנטית בדיונית ב"אם החיטה", תוצר חקלאי שעומד במרכז מחקרי המזון העולמיים.

באולם הגדול של המוזיאון בנתה שרון גלזברג מבנה של קשתות מעוגלות, הדומה לחממה בחומרים ובצורתו, אך למעשה הוא יצור כילאיים שבין קתדרלה קישוטית למבוך ללא מוצא. חמישה מסדרונות חממה יוצאים מלב האולם לכיוונים שונים, ובקצהו של כל אחד מהם מוקרן סרט המציג שדה, פרדס, מטע - מקומות אמיתיים, שהאמנית מתבוננת בהם במהופך, כשראשה מטה, משבשת את נקודת המבט שלה ושל הצופה, מתעתעת.

"החקלאות הישראלית נאמדת לא רק במונחים של נוף, מזון ואקולוגיה; היא חדורה, באופן שורשי וסבוך, באידיאולוגיה. היותה כרוכה במימד גאולי של שיבה לגוף, לטבע ולעבודה, העניק לה מעמד של אתוס מכונן בסיפור הציוני", אומרת תמיר.

גם ההיבט של התיישבות וגאולת אדמות הוא מעשה טריטוריאלי ומנכס, שרתם את החקלאות ככלי לאומי-מרכזי של פיזור אוכלוסייה לאזורי ספר ופריפריה. לצד כל אלה, אין לזלזל בתפקידה המקורי של החקלאות כספקית מזון טרי ואיכותי.

"כל אלה מיקדו סביבה מדיניות ממלכתית תומכת. אלא שהחל מאמצע שנות ה-80, נשחקה בהדרגה התפיסה הממשלתית שיש להגן על החקלאות בכל מחיר, לטובת שימוש מניפולטיבי בקרקעות ופרקטיקה של כלכלת שוק חופשית. גוף הידע ניתק מהקרקע, החקלאות זנחה את החקלאי: ההתייעלות הטכנולוגית ועליית מחירי המים והעבודה צמצמו את מספר העוסקים בחקלאות. כיום התוצר החקלאי משגשג, אך פרדסים רבים הפכו לשיכונים; העגבנייה השתכפלה למניפה של צבעים וזנים, סמל של שכלול טכנולוגי, אך המשק החקלאי במתכונתו המסורתית הולך ונעלם", מציגה תמיר תמונת מציאות עגומה וריאליסטית.

ידים זרות

החקלאי הישראלי ההיסטורי מפסיק להשקות, מוותר על הקטיף ונפרד מאדמתו, ללא דור המשך. אלה שדבקים בחקלאות עושים זאת באמצעות ממשיכי דרכם הזרים - הפועל התאילנדי החליף את הידיים העובדות במשפחה המושבניקית או הקיבוצית. יחד עם תעשיית החקלאות שהולכת ונכחדת נעלמת "תרבות עשירה של ידע, שפה, מחוות ופעולות", אומרת תמיר.

עבודתו של איטל גבע בתערוכה מציגה תופעות הקשורות להיררכייה החברתית בכוורת, ומרמזות גם על תופעת ההיעלמות של הדבורים העמלניות - המטרידה מדענים בעולם כרמז לתופעות גלובליות של הכחדה ואפוקליפסה. גבע רואה את עבודת האמנות, החינוך והחקלאות כחלק ממשולש של ערכים הפועלים ביחד. למול המיצב המורכב שלו, עולה תחושת שקט מעבודת קיר גדולה של גל ויינשטיין, המשרטט את הפסטורליה של שדות העמק בצמר פלדה ובחומרי קורוזיה. העבודה הנראית שלווה ופיוטית מדחיקה רובד של חרדה ותחושת היעלמות של תמונת הנוף הזו, שנותרת כזיכרון בלתי רלוונטי, כאשר שדות הופכים לשיכונים ולמרכזי קניות.

התערוכה מורכבת מ-12 מיצבים, הנעים בין אמירה אינטימית-פואטית הנטועה בזיכרון אישי ובסדר-יום חקלאי, לבין ניסיון לנתח את מנגנוני הכוח שפועלים בזירה החקלאית. "קרקעות נדל"ן, חלקות כרמים ועצי זית מתבלטים כאתרים טעונים. החקלאות מופיעה כמאגר גנטי של הישרדות. העבודות בתערוכה נעות על קו התפר בין החיים לאמנות, בין המרחב החקלאי לסטודיו ולמוזיאון, ושוזרות חוטים של קשר בין אמנות, סביבה וחברה".

בשבת הקרובה ב-12:00 יתקיים שיח גלריה עם האוצרת בתערוכה. מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, ארלוזורוב 30, פתח-תקווה.