16 בספטמבר 2007. כיכר ניסור בבגדד, עיראק. שיירה של דיפלומטים אמריקאים עושה את דרכה באיטיות בלב הכרך ההומה, מלווה במאבטחים של חברת הביטחון הפרטית בלאקווטר. אחד מהם, ניק סלאטן, הבחין במכונית קיה סדאן מתקרבת לעברם. הוא חושד שמדובר במכונית תופת (זו תהיה, לפחות, גרסתו בבית המשפט), לא מהסס ופותח באש מדויקת לעברה.
שניות ספורות לאחר הירייה הראשונה מצטרפים אליו עמיתיו עם אש מקלעים ומטולי רימונים. כשהעשן התפזר, נותרו בכיכר 14 גופות של אזרחים עיראקים ועשרים פצועים. לאיש מהם לא הייתה כל כוונה לפגוע באמריקאים. במכונית הקיה הקטנה נמצאו מתים אם ובנה - ואפס חומרי נפץ או בדל של רמז לכוונה לפגוע.
לפני שבועיים הורשע סלאטן ברצח יחד עם שלושה מעמיתיו. הוא נידון למאסר עולם, הם נידונו לשלושים שנים בכלא, כל אחד. עד היום הם המומים מההרשעה: מבחינתם, חופש הפעולה שלהם בשטח היה בלתי מוגבל והאפשרות לכך שייאלצו לשאת באחריות על מעשיהם לא הייתה קיימת. בעוד שחיילים אמריקאים מן השורה היו כפופים לחוק הצבאי, אנשי חברות האבטחה הפרטיות - רובם ככולם יוצאי צבא - נפלו בין הכיסאות: החוק במדינה שבה פעלו לא חל עליהם, ומערכת המשפט האמריקאית לא התעניינה במעשיהם.
כפי שהתברר במשפטם של סלאטן ושל חבריו, אף גורם ממשלתי אמריקאי גם לא פיקח עליהם ישירות. השורה התחתונה הייתה שאנשי בלאקווטר - כמו גם אנשיהם של אלפי חברות אבטחה פרטיות אחרות הפועלות ברחבי העולם - בעצם קיבלו רישיון להרוג.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
