יוון במשבר / צילום: רויטרס
א. את תמונת השבוע הראשונה אף אחד מאיתנו לא ראה: רובוט הורג אדם במפעל של פולקסווגן בגרמניה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שמכונה הורגת אדם, ובוודאי לא הפעם האחרונה. לא מזמן קראתי שכשעשרה אנשים מתים ועשרות נפצעים בשנה בעולם על-ידי מכונות משקאות - לרוב המכונה נופלת עליהם ומוחצת אותם אחרי שטלטלו אותה - אולם במקרים הנ"ל אפשר לטעון כי מדובר בהגנה עצמית של מכונה ששגרת יומה כוללת לא מעט כאפות, מנה הגונה של בעיטות וכמות גדולה של קללות. אני מציע לכם לעמוד פעם שעה וחצי ליד מכונת שתייה ולהיחשף ליחס המחפיר והמשפיל שממנו סובלות היא וחברותיה. אם אתם שואלים אותי, פלא שכל-כך מעט אנשים משלמים את המחיר.
ממה שפורסם בתקשורת, במקרה בגרמניה לא מדובר בהגנה עצמית. ממה שאני מבין, מדובר במניע אחר לגמרי. מהפרטים ששוחררו בקמצנות ניתן להרכיב סצנה הלקוחה לאו דווקא מסרטי מדע בדיוני של אדם מול מכונה, אלא כזו המזכירה יותר סרטי טבע. רובוט גדול מדגם מיושן, שבעבר עבד לצד בני האדם עד שדגמים חדשים תפסו את מקומו והוא הושלך לכלוב מבודד. פועל בן 22 המשמש בצוות המטפל במכונה נכנס לבדו אל הכלוב. הרובוט תופס את הצעיר בחזהו בעזרת מלתעותיו המתכתיות, מנער אותו כחיה המנערת את טרפה ואז מטיח אותו אל קיר מתכת והורג אותו לעיני חבריו.
אומרים שהייתה שם טעות אנוש, אבל אני לא קונה את זה. מה זה טעות אנוש? הכול (כמעט) זה טעות אנוש, הרי ניתן לטעון שכל האנושות היא טעות אנוש. לא. לדעתי מדובר במשהו אחר. אולי הרובוט רק רצה לשחק, אולי כעס על הבידוד, אולי נקם את נקמת אחיותיו מכונות השתייה. לעולם לא נדע. אבל אם יש לקח אחד שניתן ללמוד מהפרשה העצובה הזו, הרי הוא: אנא, חישבו על זה בפעם הבאה שאתם מרימים יד על מכונה.
ב. ממכונה למכונה, מגרמניה ליוון. את תמונת השבוע השנייה ראינו כולנו: פנסיונר יווני יושב על הרצפה למרגלות כספומט ריק וממרר בבכי. כולכם ראיתם את האדם - אתם מן הסתם אנשים טובים ממני - אבל מבטי נמשך דווקא אל המכונה. אני חושב על כל הכספומטים הריקים האלה ובא לי לבכות. כספומט ריק, מה יש לו בחייו? בכלל, כל התמונות האלה מיוון של אנשים בתורים ארוכים מול כספומטים ריקים הזכירו לי שלל גרסאות של השאלה הקלאסית: מי רוצה יותר, העגל לינוק או הפרה להניק? מי גנב, העכבר או החור? מה בא קודם, ביצת החוב או תרנגולת הקריסה?
אני מבין שהאנשים צריכים לקחת כסף מהבנק על מנת לחיות, אבל לא פחות מכך זה הבנק שצריך לתת כסף לאנשים על מנת לשרוד. בגרסתה המטא-קפיטליסטית של השאלה הנושנה, איפה מתחיל מעגל החוב, בלווה או במלווה? הרי כולנו - מדינות, ארגונים ואנשים - חיים בחוב כזה או אחר, החוב הוא מעגל החיים. יש לנו יותר מילים לתאר חוב מאשר לאסקימוסי יש מילים לתאר שלג. אשראי, משכנתה, מסגרת, אג"ח, סחר, מינוס, פלוס, הלוואה, חשיפה, תשלומים, השקעות, ריביות, משכורות ועוד. חובות בכל הצורות, הצבעים והגדלים.
את דעתי המנומקת בנוגע לסיבות ולאשמים במשבר, את ניתוחיי המעמיקים ואת פתרונותיי המבריקים למצב אחסוך מכם. העניין הוא שתמיד תהיה יוון ותמיד תהיה גרמניה. זה המשחק. יוון חייבת 340 מיליארד אירו, אבל שורה ארוכה של גופים העמידו את הכסף הזה לרשותה שוב ושוב, ולא מאהבת סופלקי.
יוון חייבת 340 מיליארד יורו. זה אולי הרבה כסף, אבל באוקיינוס החוב שהעולם שט בו - מאות טריליונים (טריליון הוא אלף מיליארדים) של דולרים רק בהיקף החוב של מדינות, ואת עומק החוב הפרטי אין מי שישער - מדובר בלא יותר מכמה טיפות. החוב החיצוני של ארצות הברית לבדה עומד על כ-16 טריליון דולר. ואנחנו יודעים איך זה טיפות: היום הן ים, מחר ענן, מחרתיים גשם. רוצה לומר, אתה יכול לגבות את החוב, לפרוש או לשמוט אותו - אבל הוא תמיד שם. כולנו רוקדים את מחול החוב.
ג. היוונים עשו אולי את כל הטעויות האפשריות, ועוד המציאו כמה חדשות והדברים שם צריכים להשתנות, אבל כל המדינות שעכשיו דורשות את חובן כמו מסתובבות בכיכר סינטגמה באתונה עם גוש חמאה על ראשן. מבט חטוף בטבלת החובות העולמית יוכיח את זה.
היה זה הכלכלן-כוכב תומאס פיקטי, שהזכיר השבוע כי גם גרמניה לא שילמה את חובותיה. יותר מכך, כך פיקטי: לולא שמיטות חובות חוזרות של העולם לגרמניה אחרי מלחמות העולם, כלכלת גרמניה לא הייתה מצליחה להתאושש. כמה החלטות קטנות בהיסטוריה, לא חשובות יותר מעפעוף בעיני בופאלו אסייתי, וגרמניה הייתה היום יוון ויוון - גרמניה!
למעשה, אם גרמניה הייתה מפצה את יוון - ורק את יוון - מהנזקים שגרמה לה במלחמת העולם השנייה, היו נפתרות באחת כל בעיותיה של יוון. היו שהעריכו את הסכום ב-162 מיליארד דולרים. אז מה להם לגרמנים שילינו?
ואם מה שקורה ביוון היה תחילתו של ניסיון התמודדות אמיתי עם כלכלת החוב העולמית, צעד ראשון לשינוי, אז מילא. אבל זה לא. כולנו יודעים שאם עכשיו יקומו כל בעלי החוב וידרשו את חובם, יקרוס העולם אל תוך עצמו. אירופה מבוססת בחובותיה. זה הכול רק ריטואל. וריטואל די מרושע, יש לומר. אולי יש הכרח בצעדים דרסטיים, אבל כל הקטע של הבנקים שנסגרים וההקצבה היומית של מזומן יש בה מין הבריונות, ודאי אם המצב יידרדר עוד ויגיע עד לפגיעה מהותית בשירותים חיוניים כמו בריאות או רווחה.
צרפת ואיטליה שקועות בחובות עמוקים, האם מישהו יכול לדמיין מצב שבו נסגרים הכספומטים בפריז וברומא? אני חושד שפרופגנדה מתמשכת נגד היווני העצלן והנצלן הקשיחה את הלבבות והכשירה את השטח, גם אם יש נתונים המצביעים שיש בה מן האמת. הרי בכל דבר יש מין האמת. עוד לא ראיתי משהו שאין בו מין האמת.
האמת על כלכלת החוב נמצאת גם בתגובותיהם של רוב הפרשנים הכלכליים למשבר ביוון, שאמרו את אותו הדבר רק במילים קצת אחרות: משאל העם ביוון היה "דרמטי", אבל יחד עם זאת הכול יישאר "אותו דבר". זה הרי יותר מדי כסף בשביל לשבור בגללו את כל הכלים. אותה אמת בצורה קצת אחרת הופיעה בעצם משאל העם: הכן היה קצת לא, הלא היה קצת כן. בסופו של יום, המערכת חייבת להמשיך להתגלגל, היא מחויבת לחוב.
ד. גם בישראל. יתרת החוב של משקי הבית בישראל נכון לחודש הזה עומדת על 443 מיליארד שקלים, והיא במגמת עלייה מתמדת. הדרך הכמעט יחידה להחזיר חוב היא לקחת חוב אחר עם שם אחר, לחפור בור אחד כדי למלא בור אחר ולהמשיך להתגלגל, מבור אל בור, מחוב לחוב.
יתרת החוב כל-כך גדולה עד שהיא נחשבת לתעשייה בפני עצמה. תעשיית החוב היא ככל הנראה התעשייה הגדולה ביותר בישראל. הרבה יותר מההיי-טק, למשל. היא כל-כך גדולה עד שאין אלא לשאול גם כאן את השאלה הקלאסית של הביצה והתרנגולת או העגל והפרה או העכבר והחור. זה כל-כך גדול הדבר הזה, ודברים גדולים רק רוצים לגדול יותר. צאו החוצה, הרימו מבט אל שלטי החוצות, צפו בפרסומות בטלוויזיה או דפדפו בהן בעיתון: חלק נכבד מהמסרים שאנו נחשפים אליהם דוחפים אותנו רק לכיוון אחד - לקחת על עצמנו עוד חובות. בכל אחת ואחד מאיתנו יש יוון. בגלל זה המשבר הזה כל-כך מרתק אותנו.
הייתי גם רוצה לומר שלכל אחת ואחד מאיתנו יש את הגרמניה שלו, אבל זה באמת כבר זורק אותנו למקומות אחרים לגמרי.
