תלמידים / צילום: תמר מצפי
"הביטוי 'שוויון הזדמנויות' הופך היום מסיסמה למציאות", הכריז השבוע שר החינוך נפתלי בנט, לרגל השקת תוכניתו להכפלת מספר התלמידים שניגשים ל"חמש יחידות" בגרות במתמטיקה. "נגמרו הימים שילד רצה לגשת לחמש יחידות, אבל בשל מקום מגוריו הוא לא היה יכול", הוסיף. היו אלה מילים כדורבנות, חשבתי, במיוחד כשעוד פועם בי הזיכרון איך גיליתי לראשונה רק כשהייתי בצבא, כי בבתי-ספר אחרים אפשרו הרבה יותר מקצועות בחירה, עם הרבה יותר יחידות-לימוד במצטבר.
"הפך מסיסמה למציאות"? אתמול (ב') הגעתי לפגישה ראשונה בגן החובה של בנותיי התאומות, ונוכחתי מקרוב עד כמה הביטוי "שוויון הזדמנויות" ימשיך להיות סיסמה, דווקא בשלבים הקריטיים ביותר בעיצובו ובחינוכו של הילד.
באחת מפינות הגן המתין לנו שולחן עם שני מחשבים חדישים ועמוסי תוכנות לימודיות, בשם "ניצני מתמטיקה". הצבעים, הקולות, הדמויות מהאגדות - כל אלה עטפו את המספרים בקסם, שבו את עיניהן הסקרניות של הבנות, וריתקו אותן אל עולם החשבון שכל-כך שיעמם פעם את אביהן. אז איפה פה הבעיה, אתם שואלים? שתי מדבקות הוצמדו למחשבי הפלא האלה: האחת, להבהיר שמדובר בציוד השייך למועצה המקומית, והשנייה: "מפעל הפיס למען החינוך בישראל". כמאמר הפרסום: פיס בכפר, פיס בעיר, פיס הופך עני לעשיר.
מילא אם הפיס (שתרומתו החינוכית לפחות שנויה במחלוקת) היה מחלק את המחשבים לכל גני החובה - אבל לא כך הדבר. יש רשויות מקומיות שרוכשות את הציוד בעצמן, יש כאלה שיודעות דבר או שניים בגיוס תרומות ו/או בהקצאות מהפיס ומקרנות שונות; ויש מי שנותרים רק עם סל השירותים של משרד החינוך. שזה גננת, סייעת, כמה פינות משחקים, 35 ילדים, והרבה רצון טוב שלא תמיד מספיק.
בשנים האחרונות עושה המדינה מאמצים, בשיתוף עמותות שונות, לצמצם את הפערים ואת אי-השוויון בין פריפריה למרכז. כך למשל, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, יחד עם "קדימה מדע", השלוחה הישראלית של ארגון World Ort, הקימו יותר מ-200 "כיתות חכמות" בשורה של בתי-ספר על-יסודיים בפריפריה. הכיתות האלה כוללות בין היתר הטמעת לוחות אינטראקטיביים שמאפשרים לתלמידים לפתור שאלות באמצעות המחשב או הטלפון הסלולרי.
הדבר הבא של הפרויקט המשותף, שהושק היום (ג') בבאר-שבע, הוא "מרחב למידה עתידי", שכולל שימוש במחשבי מגע, מדפסת תלת-ממד ומודל מיוחד שמעודד עבודה בקבוצות תוך ליווי אקטיבי מצד המורה, כמו בסדנת עבודה. אלא שגם הפרויקטים המבורכים האלה מוגבלים בסופו של דבר לבתי-ספר מסוימים על-פי חלוקה גיאוגרפית (הנגב והגליל), שלא תמיד משקפת מצב סוציו-אקונומי שקיים במידה רבה גם בבתי-ספר במרכז הארץ. באופן אירוני, מוסדות חינוך המשתייכים למחוז המרכז, אך מצויים ברשויות חלשות ובשכונות חלשות בפרט, מוצאים עצמם נופלים בין הכיסאות: הם לא זוכים לתקציבים מיוחדים מהרשות המקומית או לתשלומי הורים (מילה נרדפת להפרטה הזוחלת של המערכת), וגם לא נהנים מהפרויקטים השונים שמקודמים בפריפריה. ככלל, חלק משמעותי מהתקציב של הפרויקטים האלה מגיע מהמקורות הפנימיים של העמותות, והמשמעות היא תלות רבה מדי בתרומות, שנוטות להשתנות מעת לעת, ולא תמיד לטובה.
כל זה מחזיר אותנו לתוכנית של השר בנט שהציב מטרה נכונה וראויה, אבל כמו כל פוליטיקאי - ביקש לקצר את הדרך, אולי כדי לקצור בעצמו את הפירות. התוכנית החדשה מתרכזת בתלמידי התיכון ונועדה לתמרץ אותם ואת בתי-הספר להעדיף מסלול של 5 יחידות-לימוד במקצועות הריאליים, אבל לא יהיה זה מופרך להעריך שבשלב הזה בחייו של התלמיד, זה מעט מאוחר מדי.
ההצלחה במתמטיקה ובמדעים בכלל עוברת ביצירת סקרנות ואהבה למקצוע, ואת זה עושים בשלב הרבה יותר מוקדם. לא רק באמצעות פרויקטים נקודתיים שנועדו לבצע אפליה מתקנת, תוך הנצחת הפערים ביתר המקומות, אלא באופן אוניברסאלי שמבצע "יישור קו" כבר בנקודת הפתיחה.
במתמטיקה, כמו שבנט ואנשי משרד החינוך יודעים, הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.