משתתפי הפאנל של "גלובס" והמכללה האקדמית בר"ג / צילום: תמר מצפי
"אני אקשיב יותר למורה שמקשיב לי בחזרה, מאשר למורה שרק משדר מרות", הצהיר אליאב בטיטו (17), תלמיד הישיבה התיכונית אמי"ת יהודה בעפולה, המשמש יו"ר מועצת התלמידים הארצית. בטיטו אמר את הדברים בפאנל מיוחד של "גלובס" והמכללה האקדמית לישראל ברמת-גן, שעסק במגמות השונות בתחום החינוך - בדגש על הצורך בשיתוף פעיל של התלמידים לאור ההתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות. "בעידן של היום, מורה צריך להיות מנטור", הסביר בטיטו, "הוא צריך לנהל יחסים עם התלמידים על סמך אמון הדדי. יש לי מורה שכל הזמן חותם: 'אני מאמין בך'. אלה שתי מילים כל כך חשובות".
בטיטו הצעיר המשיך ואמר: "נקודת ההנחה צריכה להיות כיום שהתלמיד מגיע לעתים אל הכיתה עם יותר ידע מהמורה. השאלה היא איך מתמודדים עם זה. אפשר להגיד שרק המורה מלמד, ואפשר גם לשתף את התלמידים בהעברת החומר, בדומה ליוזמה של שר החינוך (נפתלי בנט - ש.נ) שבה כל תלמיד יעביר בעצמו שיעור. ברגע שהמערכת תשנה גישה ותבין שיש עוד שותפים חוץ מההורים, יהיה שינוי מבורך. בני הנוער בארץ מאוד פעילים, בניגוד למה שחושבים, ובתי הספר צריכים לעשות יותר כדי לשתף אותם".
"כמו בצופים"
רועי קריב, מנכ"ל המרכז להוראה פרטית, הסכים עם בטיטו ואמר: "יש שוני בהסתכלות הילדים על מי זה הורה ומי זה מורה. בעבר כיבדו מורה או הורה בגלל התואר שלו; כיום זה משהו אחר. כיום הילד צריך לראות דמות מחנך שאכפת לו, שרוצה לצעוד איתו יד ביד להצלחה. ממש כמו בצופים, כשהחניך עומד מול המדריך שלו ורואה בו דמות מוערכת. כאן השאלה את מי מכשירים לתחום ההוראה ואיך זה מתחבר למגמה הזו". עם זאת, קריב הדגיש: "אף שאני מאמין גדול בשיתוף, צריך להגדיר גבולות ולזכור שבית ספר זה לא מקום דמוקרטי. צריך לשמוע, להקשיב ולשתף".
לדברי קריב, יש חשיבות גדולה להעברת משובים של התלמידים על המורים. "כשהתלמידים רואים שחשוב לנו מה הם חושבים, זה מחזק את האמון שלהם בנו ומעודד אצלם את המוטיבציה. זה עושה להם טוב במיוחד כשהם רואים שמה שביקשו לשמר או לשפר, באמת נעשה". יעל ביבר אביעד, מייסדת בית הספר הדמוקרטי "קהילה" בתל אביב, הוסיפה: "הדבר הכי חשוב הוא שיתוף הידע. לא מספיק לשתף אותם בעיצוב התלבושת האחידה, כפי שנעשה בכמה בתי ספר לאחרונה, וגם לא בפתרון תרגילים. צריך ליצור מודל למידה חדש שבו התלמידים יוכלו לבטא את עצמם טוב יותר".
כשמדברים על השימוש בטכנולוגיה בזמן השיעור, חברי הפאנל כבר פחות תמימי דעים. מול בטיטו הצעיר שסבור כי "צריך לצאת מנקודת הנחה שהטלפונים הסלולריים קיימים, ועל כן יש לעשות בהם שימוש", הבהירה רונית תירוש, בעברה חברת כנסת ומנכ"לית משרד החינוך: "אני לא הייתי מאפשרת סלולרי בכיתה, חד וחלק. זה פיתוי להכניס עוד דברים ויש המון אמצעי הוראה טכנולוגיים כיום ממילא. בדקתי בזמנו האם המורים עושים שימושים נטו קוגניטיביים במחשב, בפונקציונליות של המחשב, ולצערי אני לא יכולה לומר שזה היה השימוש. עשו יותר שיעורי בית ותרגולים, זה כן. הייתי רוצה שהאמצעים האלה ישמשו יותר לתהליכי חשיבה להבדיל מתוצאה, או להתמודדות עם לקויות למידה".
עם הסיפא של דברי תירוש הסכימו כולם. ד"ר ורדה שרוני, ראש התוכנית ללימודי תעודה בלקויות למידה מהמכללה האקדמית בר"ג, אמרה בעניין: "הטכנולוגיה מדהימה לבעלי לקויות ומוגבלויות. החינוך המיוחד השכיל להטמיע את הטכנולוגיה יחד עם אג'נדה, ורואים תוצאות". ד"ר דינה ורדי, ראש התוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי מהמכללה האקדמית בר"ג, הוסיפה: "ראיתי ילדים עם לקויות למידה שהטכנולוגיה של מט"ח הצילה אותם. הילדים האלה מקבלים אייפד ופתאום אין להם שום בעיית כתיבה, או קושי לזכור פעולות בחשבון. אסור לפחד להשתמש באמצעים דיגיטליים בכיתה, ולפני הכול אנחנו צריכים לחנך את עצמנו בעניין הזה".
עדיין סרדינים
ואיך אפשר לדבר על חינוך בלי להזכיר את הצפיפות בכיתות, אחת הסוגיות הבוערות על סדר היום שנדונה אפילו בקמפיינים הפוליטיים של המפלגות השונות בבחירות האחרונות. "אני מודעת למחקרים שמראים כי אין לכאורה משמעות להפחתת הצפיפות בכיתות, אבל בצד המחקרים יש לי גם ניסיון ואינטואיציה", אמרה תירוש. "אני טוענת שיש משמעות. אני מאמינה בהשקעה בגיל הרך במיוחד, ושם בהחלט צריך כיתות קטנות, בין היתר כדי שהמורה יעלה על הקושי או הלקות של התלמיד בזמן אמת - לפני שהתלמיד הזה יפתח פערים שהוא לעולם לא יצליח לסגור. צריך להגדיל את הזמינות של המורים לתלמידים, ולכן אני מאוד בעד הקטנת הכיתות".
לדברי ביבר אביעד, הקטנת הכיתות היא תנאי הכרחי לשינוי, אבל הצעד הזה לא יועיל ללא תנאים נלווים: "כל זמן שהשיטה היא פרונטלית בלבד ואתה מכוון לתלמיד ספציפי, לא יעזור רק לצמצם את הצפיפות. אם לא נעבור למודל של למידה פעילה, לא יהיה שינוי. יש הבנה כיום גם במשרד החינוך שהמודל המסורתי שבו החומר והידע נמצאים רק אצל המורה, זו לא הדרך. במודל הרצוי, שפותח בארה"ב, המורה לא עומד מול התלמידים אלא עובר ביניהם ומעודד יצירתיות. במסגרת המודל הזה לא מחפשים מי מקבל 100, אלא משתמשים במדידות אחרות של מיומנויות וחשיבה. זה גם מודל שיכול למשוך מורים איכותיים ואינו כרוך בתוספת גדולה של משאבים".
קריב, שמנהל מרכז פרטי ללימודים אקסטרניים, גילה כי לכוח האדם האיכותי שהוא מגייס הוא משלם לכל היותר 15%-20% יותר מהנהוג במערכת החינוך הציבורית - נתון שהפתיע את משתתפי הפאנל שסברו כי הוא משלם הרבה יותר. זאת, על רקע ההנחה כי יכולת הגיוס תלויה בעיקר בגובה השכר.