מיכל אגמון-גונן / צלם: יונתן בלום
מה קורה "מאחורי הקלעים" של פקיד השומה בכריתת הסכמי שומה? פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב חושף את התנהלות פקידי השומה מול נישומים, חתימות על הסכמי שומה בלתי חוקיים לכאורה עם נישומים, ובעיקר את הצורך האקוטי, כך על-פי בית המשפט, במידה מסוימת של שקיפות בהליכי שומה.
פסק הדין עוסק בהסכם שומה שנחתם במסדרונות רשות המסים וביכולת של הרשות לשנות אותו באופן חד-צדדי ורטרואקטיבי. בין לבין, התברר כי היעדר השקיפות באשר למה שקורה במסדרונות הרשות - שהרי הכול סודי ברשות המסים - עלולה ליצור בעיות לרשות מול בית המשפט.
במשפט המינהלי קיים עיקרון כללי של אי-סופיות ההחלטה מינהלית. לצד עיקרון כללי זה, קיימת בפקודת מס הכנסה הוראה פרטנית הנותנת ביטוי לעיקרון זה במסגרת דיני המס, ומצויה בסעיף 147 לפקודה, המסמיך את מנהל רשות המסים - ביוזמתו או לפי בקשת נישום - לעיין מחדש ולשנות שומה שנעשתה לנישום, בתוך תקופה מוגבלת.
כמו החתימה על הסכמים ושומות, גם השינויים בהם נעשים בסודיות מול פקידי השומה, אך לגישת בית המשפט בפסק הדין הנוכחי, ייתכן כי מצב משפטי זה אינו רצוי עוד.
"על אף הוראת סעיף 147, המאפשרת למנהל רשות המסים לבחון שומות, לרבות שומות מוסכמות, הרי כל עוד ייוותרו ההסכמים נסתרים מעיני הציבור, לא יהיה מי שיתריע על הסכמים בלתי סבירים, או אף... בלתי חוקיים. הליך זה מעורר את הצורך לשקול חשיפה מסוימת (ולו בהעדר שמות) של הסכמים עם רשות המסים (ולו הסכמים בסכומים משמעותיים)", כתבה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בפסק דינה.
הוצאות ללא אסמכתאות
פסק הדין עוסק בערעורים שהגישה חברת "ק.ד.ש שירותי דת וקהילה חינוך וכשרות" על שומות בצו שהוצאו לה על-ידי פקיד השומה. השומות בצו מתייחסות לשנות המס 2005-2008, ובמסגרתן לא הותרו לחברה בניכוי "הוצאות כלליות" ו"הוצאות תמיכות", המסתכמות בסך של כ-35% מכלל הכנסותיה, מהטעם שהן אינן מבוססות על חשבוניות, מסמכים או על כל תיעוד אחר, והן אינן עומדות בהוראות פקודת מס הכנסה.
החברה, שבמסגרתה פועל "ועד השחיטה" של העדה החרדית בירושלים, עוסקת במתן שירותי שחיטה והשגחת כשרות, ובמסגרת זו מעניקה הכשר של "בד"צ העדה החרדית" למוצרי בשר ועוף שבפיקוחה ובהשגחתה.
בשנות המס 2005-2006 דרשה החברה בניכוי הוצאות בסך כ-3.6 מיליון שקל, ובסך כ-4 מיליון שקל, בהתאמה, ובשנות המס 2007-2008 דרשה המערערת בניכוי הוצאות בסך כ-3.3 מיליון שקל ובסך כ-5.1 מיליון שקל, בהתאמה. ואולם, פקיד השומה סירב לאשר את הניכוי.
מנגד, דוחות החברה לשנות המס 2000-2004, שגם בהם דרשה בניכוי הוצאות המסתכמות בסך של כ-35% מכלל הכנסותיה - התקבלו כלשונם, והשומות לשנים אלה הפכו לסופיות.
בערעורים לבית המשפט טענה החברה כי במסגרת השומות בצו חזר בו פקיד השומה הנוכחי, שלא כדין, מהסכם שנחתם ביום ביולי 2007 בין החברה לבין פקיד השומה דאז, שוקי ויטה, שבמסגרתו התיר לה האחרון לנכות הוצאות שאינן מגובות באסמכתאות, וזאת בסכום של עד ל-35% מכלל הכנסותיה.
לפי הטענה, הרקע להסכמה זו נעוץ בעובדה שעד לשנת 2000 פעל "ועד השחיטה" של החברה במסגרת של עמותה, שלא דיווחה על הכנסותיה ועל עובדיה, כאשר לקראת שנת 2000 החל מהלך שנועד לאגד את פעילותו של ועד השחיטה, על עובדיו, במסגרת של חברה, שתנהל ספרים ותיק ניכויים ותדווח לרשויות המס ולביטוח לאומי כדין. החברה טענה כי רק בעקבות ההסכמה על ניכוי ההוצאות ניאותו ראשי העדה החרדית לאגד את פעילות ועד השחיטה במסגרת של חברה.
רשות המסים מצדה לא חלקה על כך שנחתם בין הצדדים הסכם, וזאת לאחר שנוהל משא-ומתן בין פקיד השומה דאז ונציגיו לבין נציגי החברה, אלא שלשיטתה מדובר בהסכם שנועד להסדיר את תשלום המקדמות לשנת המס 2000 או לחילופין - וכאן הסיפור הופך למעניין - כי ההסכם האמור כלל לא נכנס לתוקף בהיותו הסכם בלתי חוקי.
בנימוקי השומה לא העלה פקיד השומה כל טענה כי המדובר בהסכם בלתי חוקי, וטענה זו הועלתה על-ידי המדינה רק בסיכומיה.
חוסר שקיפות
השופטת אגמון-גונן ביקרה בפסק דינה את התנהלות רשות המסים בנוגע לחוסר השקיפות סביב נסיבות חתימת ההסכם, וציינה כי על אף שאין חולק שההסכם האמור אכן נחתם על-ידי פקיד השומה דאז ובמעורבות בכירי משרדו, רשות המסים לא טרחה לזמן למתן עדות מטעמה ולו עד אחד שהיה מעורב בחתימת ההסכם.
בנוסף, למרות שפקיד השומה דאז, שוקי ויטה, זומן למשרדי פקיד השומה אחרי הוצאת הצווים ופרישתו מתפקידו, ונשאל לגבי נסיבות כריתת ההסכם, פרוטוקול מאותו דיון או תשאול לא הוגש כראיה בתיק.
לדברי השופטת, מעבר ללשון ההסכם ולנסיבות חתימת ההסכם התומכות בגרסת החברה, הרי שהימנעות רשות המסים מלזמן למתן עדות מטעמה עדים שהיו מעורבים בחתימת ההסכם ושהיו יכולים להעיד על מהותו של ההסכם, תומכת, אף היא, בגרסת החברה.
"לא בכדי נמנעה רשות המסים מלזמן את ויטה לעדות מטעמה, ולא בכדי נמנעה היא מלהגיש את פרוטוקול התשאול כראיה, וזאת תוך הצגת התשאול (שנערך לויטה במשרדי פקיד השומה בנוגע להסכם עם החברה - א'ל"ו) כ'דיון פנימי', ו'פגישה חברית גרידא' - תוך שהיא מבהירה כי עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסת החברה באשר להסכם שנחתם מולו", נקבע.
לאור חוסר השקיפות בהליך, בין היתר, קיבלה אגמון-גונן את הערעורים שהוגשו והורתה על ביטול השומות בצו. השופטת קבעה תחילה כי ההסכם, כפשוטו וכלשונו, אכן הקים לחברה זכות לניכוי הוצאות בשיעור של עד ל-35% מהכנסותיה, וזאת ללא הצגת אסמכתאות. זאת, תוך שפקיד השומה הכיר בכך שההוצאות האמורות הן הוצאות שהוציאה החברה בייצור הכנסתה. עוד נקבע כי ההסכם לא הוגבל לשנת המס 2000 בלבד.
הסתרת פרוטוקול
מנגד, השופטת ציינה כי כיוון מדובר בהוצאות בסכומים של מיליוני שקלים בכל שנה, שאותן הייתה רשאית החברה לנכות מהכנסותיה ללא כל ביקורת וללא הצגת אסמכתאות כלשהן, וזה נעשה במשך 8 שנים - רשות המסים רשאית, ואף חייבת, לשקול אם יש להמשיך ביישום ההסכם. זאת, במיוחד לאור העובדה שלעמדת הרשות הותרו לחברה בניכוי הוצאות שלא עמדו בתנאי הפקודה, וספק אם הוצאו כלל. ואולם, קבעה השופטת, הרשות לא הייתה רשאית לעשות זאת ביחס לשנות המס שבערעור.
בסוף פסק דין מתחה השופטת, שוב, ביקורת חריפה על רשות המסים, וציינה: "אין לי אלא להביע את מורת-רוחי מאופן התנהלות רשות המסים בגדרי הליך זה, ובכלל זה הימנעותה מלזמן עדים רלבנטיים והסתרת פרוטוקול התשאול שנערך לויטה, כמו גם הימנעותה מלבדוק, באופן בסיסי ביותר, האמנם שולמו על-ידי החברה מקדמות בשנת המס 2000.
"התנהלות זו של רשות המסים, כמו גם התנהלותה בשלב הוצאת השומות בצו, נועדה למנוע - בכל מחיר - כל דיון ענייני בסוגיית מהות ותוקף ההסכם, אף שזו הסוגייה המרכזית שהתעוררה בגדרי הליך זה".