אורי לופוליאנסקי / צילום: נועם מושקוביץ
בתוך שאון רעמי התותחים שהדהדו מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעורו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד, נבלעה-משהו סוגיה, שאף שיהיה מי שיגדירה כ"צדדית", הרי אין היא כזו כלל וכלל. סוגיית ההקלה הנכבדה בעונשו של ראש עיריית ירושלים לשעבר ומי שייסד את עמותת "יד שרה", אורי לופוליאנסקי.
שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דוד רוזן, מצא את לופוליאנסקי אשם ב-7 עבירות של לקיחת שוחד של מיליוני שקלים, וגזר עליו 7 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל, ועוד קנס בסך חצי מיליון שקל. לופוליאנסקי ערער הן על ההרשעה עצמה והן על העונש הכבד שהוטל עליו.
חמשת שופטי ההרכב דחו את הערעור על הכרעת הדין וקבעו כי לופוליאנסקי אכן אשם בלקיחת שוחד, בדיוק כפי שקבע השופט רוזן. אף הם השתכנעו כי הלל צ'רני ושמואל דכנר הרימו תרומות נכבדות לעמותת "יד שרה" על-מנת לזכות באהדתו של לופוליאנסקי ולגייסו לשם קידום האינטרסים של פרויקט הולילנד. עוד הם קבעו כי לופוליאנסקי ידע בזמן אמת כי התרומות הללו (ותרומה שהם הרימו לישיבה המנוהלת על-ידי בנו) ניתנו בתמורה לתמיכתו בפרויקט.
"פרשת השוחד על כל רכיביה הוכחה אפוא - וכיעורה רב", קבע השופט עוזי פוגלמן בהקשר זה, והוסיף: "מי שכתרים רבים נקשרו לראשו לא בחל בקבלת שוחד".
ובכל זאת, עונשו של לופוליאנסקי - עליו נקבע בפסק הדין של העליון כי הוא היה "גדול המשוחדים בפרשת הולילנד" - הוקל במידה רבה עד מאוד, ונמנעה ממנו ישיבה בבית האסורים.
פוגלמן קבע כי אף שמתחם העונש ההולם את המקרה הוא שנתיים עד 5 שנות מאסר בפועל, ואף שבנסיבות המיוחדות ללופליאנסקי העונש הראוי לו אמור להיות על הצד הנמוך של מתחם זה, הרי היה מקום להביא בחשבון את מצבו הרפואי הייחודי ואת זאת ששהותו מחוץ לביתו ובריחוק מבית החולים המטפל "מהווה סכנה לחייו".
על-פי פוגלמן, "מעשיו של לופוליאנסקי - בשים לב למידת חומרתם - אינם מצדיקים תוצאה עונשית זו". בכך סטה פוגלמן (ועמו שאר שופטי ההרכב) מ"עיקרון מתחם הענישה", עליו מקפידים בתי המשפט באדיקות רבה.
קביעה זו מעוררת שאלה נוקבת: הכיצד זה נימקו השופטים הנכבדים את ה"התחשבות" במצבו הרפואי של לופוליאנסקי? על בסיס איזו הוראת דין הם ראו עצמם מוסמכים להקל כך בעונשו, ולגזור עליו רק מאסר בן חצי שנה, שירוצה בעבודות שירות? שהרי הם-עצמם קבעו באותו פסק דין אך בהקשר אחר, כי אל לו לבית המשפט ליתן לתחושותיו ולאינטואיציות שלו להוליך אותו בדרכו, אלא עליו לפסוק אך ורק על-פי הדין. ואם כך, מה?
השופט ניל הנדל קבע בהקשר לכך כי הטלתו על לופוליאנסקי של מאסר בעבודות שירות "היא עקרונית ואנושית כאחד". הוא סירב לקבל גישה, שלפיה לא ניתן להתחשב במצבו הרפואי של נאשם שהורשע, כאשר ריצוי עונש מאסר בפועל עלול לסכן את חייו או לקצר את תוחלתם.
הנדל הרחיק לכת עוד יותר וקבע כי "יש להביא בחשבון שיקול זה כבסיס לסטות ממתחם הענישה, גם אם אינו מופיע בחוק". לא פחות ולא יותר. מעניין מה היה אומר על כך נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), אהרן ברק, ומה היו אומרים על כך מבקריו.
הרי לנו קביעה מפורשת, שלפיה בית המשפט - האם המדובר רק בעליון, או שמא כל שופט מוסמך לנהוג כך? - אינו כבול להוראות החוק, ושלפיה מטעמים אנושיים, הוא מוסמך לסטות מהן ולנהוג כפי שמורה לו לבו.
אל אותה תוצאה הגיע השופט פוגלמן תוך התבססות על הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך מן הטעם שלא ניתן להלום מצב, שלפיו ייכפה על בית המשפט לגזור עונש בלתי מידתי.
רבות מדובר על הצבת המטרה, ורק לאחר מכן על סימונו של לוח המטרה. ונשאלת השאלה אם אין אנו עדים לעוד מקרה שכזה. ימים יגידו אם הקביעה מרחיקת הלכת והחדשנית הזו תיושם גם במקרים אחרים, רחוקים יותר מזרקורי התקשורת ומהעניין הציבורי. האם בוזגלו יזכה ליישומה בדיוק כפי שזכה לו לופוליאנסקי? האם אין מדובר בפרימה של תפר, שעלולה להפוך לקרע של ממש?
ויובהר: בדברינו לא התעלמנו מכך שעסקינן בשאלת העונש הראוי, הבדל משאלת ההרשעה או הזיכוי. לא התעלמנו גם ממצבו הבריאותי הייחודי של לופוליאנסקי, לו אנו מאחלים בריאות שלמה.