פרופ` מיגל דויטש / צילום: איל יצהר
לפני כשנה פרסם "גלובס" סדרת כתבות תחקיר על הליכי הבוררות. מאותן כתבות עלתה תמונה מדאיגה משהו, שלפיה הבוררות, שהיא ביסודה דרך אלטרנטיבית וחשובה לפתרון סכסוכים מחוץ לבתי המשפט העמוסים והיגעים, הלכה והפכה לאורך השנים למעין מסלול עוקף בתי המשפט, לעשירים בלבד.
ד"ר יובל אלבשן, דיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו, וממייסדי עמותת "ידיד" הפועלת להעצמת השכבות החלשות בחברה, היטיב להגדיר את התופעה באומרו כי "הליך הבוררות הפך ל'מסלול המהיר' לתל-אביב לעשירים בלבד, שבו בעלי המאה חולפים ועוקפים את אלה שעומדים בפקק של בתי המשפט, והם, העשירים, יגיעו הרבה לפניהם, וגם יקבלו מהבוררים את מבוקשם".
רוב הבוררים המובילים הם שופטים בדימוס ועורכי דין, שגובים אלפי שקלים לשעה. כך, רק מי שיש לו הרבה כסף מסוגל לקבל את השירות שלהם, שהוא יעיל ומהיר יותר מהשירות שמסוגלים להעניק בתי המשפט.
בנוסף, מדובר בהליך חשאי שמאפשר לצדדים הנצים, שרובם אנשי עסקים וחברות, לנהל את הסכסוך שלהם הרחק מעיני הציבור והתקשורת. רוב הבוררויות מתנהלות במוסדות הפרטיים היקרים, על-ידי שופטים בדימוס ועורכי דין בכירים.
בשונה משופטים, שמקבלים שכר חודשי קבוע מהמדינה, הבוררים שפועלים באופן פרטי מתוגמלים לפי שעות עבודתם על הבוררות. מי שמשלם את שכר הבוררים הם בעלי הדין הניצים, שמממנים את שכרו והוצאותיו של הבורר במועדים שהוא קובע, אם אין כוונה אחרת בהסכם הבוררות.
מאחר שמוסד הבוררות אינו שקוף, קשה לדעת כמה בורר מקבל עבור שעת עבודה. מוסדות הבוררות מתמחרים "שעת עבודת בורר" במחירים שנעים בין 1,600 שקל לשעה ל-2,500 שקל לשעה. את התשלום משלמים שני הצדדים לבוררות.
שני המוסדות הפרטיים הבולטים והמובילים בתחום הבוררות הם "המוסד הישראלי לבוררות עסקית של איגוד לשכות המסחר", שבראשו עומדת שופטת העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה; ו"המשכן לבוררויות ולפתרון סכסוכים", בראשות חברת הכנסת לשעבר עו"ד דליה רבין ובניהול עו"ד רוני גרינברג.
באחרונה החריפה התחרות בין שני המוסדות המובילים לבוררות. כל אחד מהם מנסה למשוך אליו את המשפטנים הבולטים והמובילים בארץ, כדי שיפעלו כבוררים מטעמו.
וכך, בשבוע שעבר הודיע "המוסד לבוררות עסקית" על צירופם של פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור; שופט העליון בדימוס יצחק אנגלרד; נשיאת בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, השופטת נילי ארד; מבקר המדינה לשעבר, השופט מיכה לינדנשטראוס; שופט המחוזי בירושלים לשעבר, יהונתן עדיאל; ומשפטנים בולטים נוספים לצוות הבוררים של המוסד.
חבורת "כוכבי המשפטים" הזו הצטרפה אל בוררים בולטים שכבר עובדים עם המוסד שנים, כמו המנהל לשעבר של בתי-המשפט, דן ארבל, השופטת המחוזי בדימוס, דרורה פלפל, נציב שירות המדינה לשעבר, שמואל הולנדר, עמוס גבריאלי (שנחשב למגשר הכי מבוקש בארץ), עו"ד אילן בומבך, ורבים נוספים.
חידוש: הקמת ערכאת ערעור
מתברר כי המתחרה המוביל של המוסד לבוררות עסקית, "המשכן לבוררויות ופתרון סכסוכים", בראשות עו"ד דליה רבין, שהוקם ב-2009, אינו מפגר מאחור, וגם הוא מצרף לשורותיו בימים אלה משפטנים ידועי-שם שיועסקו כבוררים מטעם המשכן.
"המשכן לבוררויות ולפתרון סכסוכים" מעסיק זה שנים משפטנים בולטים, כמו נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב לשעבר, אורי גורן; מנהלי בתי המשפט לשעבר, השופטים בעז אוקון ומשה גל; סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ורדה אלשיך; השופטים המחוזיים לשעבר, יהודה זפט, מנחם בן-דוד, שלי טימן; ורבים וטובים נוספים.
בחודשים האחרונים, אולי כחלק מהתחרות מול "המוסד לבוררות עסקית", צירף גם המשכן משפטנים ידועי שם לנבחרת המגשרים והבוררים שלו. בין היתר מדובר בפרופסור שלום לרנר, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, שהוא מומחה בינלאומי למשפט מסחרי ולדיני קניין; בעו"ד ירון אלחנני, מייסד ובעלי משרד עורכי הדין קנטור-אלחנני-טל, שמנהל זה שנים ארוכות תיקי ליטיגציה מסחרית, לרבות בענייני בנקאות; בעו"ד ברוך כצמן, שפרש לאחרונה ממשרד הרצוג-פוקס-נאמן; ובעו"ד דורון טאובמן, שותף במשרד רם כספי.
רכש מרשים נוסף שעשה לאחרונה המשכן הוא זה של פרופסור מיגל דויטש, מומחה למשפט אזרחי ומסחרי, שמכהן כפרופ' מן המניין באוניברסיטת תל-אביב וכן כיועץ לפירמת עורכי הדין ליקוורניק, גבע, לשם ברנדווין, הגדולה בארץ.
עבור דויטש, נושא הבוררות אמנם טרי יחסית, אבל הוא עסק בעבר בתפקידים שיפוטיים. למשל, כממונה על המשמעת וחבר ועדות המשמעת באוניברסיטה. בין היתר היה דויטש חבר בהרכב בית הדין המשמעתי לחברי סגל של אוניברסיטת תל-אביב, שנזף בחודש מאי האחרון, כפי שפורסם, במרצה פרופ' רונן שמיר, שהועמד לדין משמעתי לאחר שניהל קשר אסור עם סטודנטית.
דויטש מציין כי כבורר הוא יתמקד בנושאים האזרחיים והמסחריים שבתחום התמחותו, שהם הנושאים המרכזיים שמתנהלים סביבם בוררויות במשכן. לדבריו, תיקון שנעשה בחוק הבוררות לפני מספר שנים, הרחיב במידה מסוימת את האפשרות לבטל פסק בורר בבית משפט. אבל "מה שיותר חשוב הוא, שהיום הצדדים יכולים לקבוע בהסכם הבוררות ביניהם שבכל מקרה ניתן יהיה לערער על פסק הדין של הבורר לערכאת בוררים נוספת, ללא צורך להגיש בקשה לביטול פסק בורר לבית המשפט".
דויטש מסביר כי מדובר במסלול אחר לגמרי, שמקים למעשה ערכאת ערעור בתוך מוסד הבוררות. "האפשרות של הצדדים להסכים כי ניתן יהיה לערער על החלטת הבורר שדן בסכסוך ביניהם, להרכב בוררים, מקטינה את הסיכונים שבפנייה להליך בוררות, ויוצרת סימולציה כמעט מלאה למה שקורה במערכת בתי המשפט".
לדברי דויטש, "אחד החששות הגדולים של מי שפונה לבוררות היא מהמילה האחרונה של אדם אחד (הבורר), שלא ניתן לערער עליה; שזהותו של הבורר תכריע את הכול, והכול מתחיל ונגמר בו. הסכמה מראש לאפשרות ערעור מונעת את החשש הזה".
החיסרון של הסכמה כזו הוא שהגשת ערעור על החלטת בורר, להרכב בוררים, מגדילה באופן משמעותי את ההוצאות של הצדדים על ההליך ואת התשלומים שהם נדרשים לשלם לבוררים ולמוסדות הבוררות. במקביל, הליך ערעור כזה מגדיל עוד יותר את עושרם של הבוררים ושל המוסדות לבוררות ולגישור.
