השופט אשר גרוניס / צילום: שלומי יוסף
הטור שפרסמנו כאן לפני כעשרה ימים על אמירותיו מעוררות המחלוקת של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס בעניין פנסיית השופטים ("מחוץ לעמו", "גלובס", 14 בינואר 2016), עורר שפע של תגובות.
בכלל, לשמחתנו נושא הפנסיה מעורר בשנים האחרונות התעניינות הולכת וגוברת. מאז חשף "גלובס" חלק די גדול מהסדרי הפנסיה התקציבית - לא רק בצבא, אלא גם בשאר הסקטורים הממשלתיים - ומאז החל העיתון לעסוק באינטנסיביות בפצצת הפנסיה הצוברת (אנשים יקבלו בקושי 30%-40% ממשכרותם האחרונה), יותר ויותר אנשים מתחילים להתעניין באותו דף שנשלח אליהם לבתיהם ומגלה להם כמה הם צברו עד כה לפנסיה ומה עומדת להיות הפנסיה העתידית שלהם; יותר ויותר אנשים מתחילים להתעניין בדמי ניהול, באיכות של קרן הפנסיה, בקצבת הפנסיה הצפויה, וגם בהשוואות מעוררות הקנאה (והזעם) לאנשים שזכו לפנסיה תקציבית.
תזכורת: גרוניס אמר, בין היתר, את הדברים הבאים: "האם אנחנו רוצים ששופט או שופטת ייצאו לפנסיה בגיל 55 או בגיל 60 עם פנסיה של 10,000 שקל או 15,000 שקל? זו פשוט בושה וחרפה! בטווח הארוך כולנו נשלם ביוקר על השינוי הזה שנעשה".
גרוניס אף אמר ששופטים המתמנים לתפקידם בגיל 40 מגיעים עם זכויות שהן "גרושים", כהגדרתו, מהסקטור הפרטי. מטרת גרוניס, להערכתנו, היא להחזיר את הפנסיה התקציבית לשופטים, בין היתר על רקע הפערים הגדולים בין אלה שממשיכים לקבל פנסיה תקציבית לבין אלה שעברו לפנסיה צוברת, כתוצאה מהחלטת המדינה. לשופטים בפנסיה תקציבית יש התנאים הטובים ביותר במערכת (ראו פירוט): אם שופט כיהן לא יותר מ-5 שנים הוא זכאי ל-7% (!) מהמשכורת הקובעת (לעומת 2% בשאר המגזר הממשלתי) כפול מספר שנות כהונתו. כלומר, שופט הנהנה מפנסיה תקציבית מקבל אחרי 5 שנים 35% ממשכורתו האחרונה כקצבה - מה שאנשים העובדים 30-40 שנה וחוסכים בפנסיה צוברת לא יקבלו.
דבריו של גרוניס קוממו, כאמור, לא מעט קוראים. החלטנו להביא שתיים מהתגובות, בעילום שם לבקשת כותביהן.
1. התגובה הראשונה היא של רופאה בפנסיה, שחשפה בפנינו את תלוש הפנסיה שלה ובהמשך את תלוש השכר האחרון שלה. "אני רופאה מאז 1972", היא כותבת לנו, "מומחית בשני מקצועות. שנות הלימוד שלי כללו 15 שנים שהושקעו בהן מאמצים קשים, עבודה סיזיפית, השקעה כלכלית עצומה והשתלמות מתמדת בארץ ובחו"ל. המוסד שבו אני עובדת איננו משתתף כלל בהוצאות (שלא כמו במוסדות אקדמיים אחרים).
"יצאתי לגמלאות לפני שנה, בגיל 68. אני רופאה מומחית בשני מקצועות כירורגיים זה שנים רבות ומתוכן כ-15 שנים מנהלת מחלקה. עבודתי חייבה אותי באחריות רבה, במיוחד במעמדי. מקצוענו הוא עניין של חיים ומוות והאחריות המוטלת על כל רופא היא לא פחותה מזו של שופט, וגם לא פחותה מזו של שופט בבית הדין הגבוה לצדק. לילותינו אינם לילות והמתח רב.
"מצורף בזאת תלוש הפנסיה שלי (הרופאה מקבלת קצבה מקרן עמיתים, הקרן הוותיקה שהולאמה בפועל - א"צ). אתה יכול לראות שקצבת הפנסיה שלי מגיעה לכ-11 אלף שקל בחודש. לא מדובר בפנסיה בגיל 55, לא מדובר ב-5-10 שנות שירות! מדובר בכל החיים!
"אני אחת ממייסדות המקצוע בישראל בתחומי, והנה זה לאן שהצלחתי להגיע! מה יאמר רופא מומחה מן השורה שעובד בבית חולים שלא הצליח להיות מנהל או סגן מנהל? הפנסיה שלו נמוכה בהרבה. לעומתנו, רופא מקצועי בקופת החולים זוכה לפנסיה גבוהה פי 2-3 משלי. רופאי הקופה זוכים לנוח לפחות פעמיים בשבוע בצהריים, אינם מחויבים לתורנויות או כוננויות. רופא מקצועי לאחר חמש שנות מומחיות לערך עובד רק 38 שעות בשבוע. משכורתו דומה לזו שהייתה שלי. תלמידיי הראו לי את התלוש שלהם כדי להצדיק את נטישתם את בית החולים לטובת הקופה. משכורתי הייתה מורכבת בעיקר משעות נוספות ועבודות נוספות - תורנויות, כוננויות, שר"פ, מרפאות אחר הצהריים, ניתוחים אחר הצהריים, קיצורי תורים, שלא לדבר על לימוד סטודנטים, הכשרת מומחים, כתיבת מאמרים והרצאות ללא תשלום. במקרה הטוב התשלום כיסה את הוצאות הנסיעה בלבד.
"לפני פרישתי הייתי יוצאת מבית החולים שלוש פעמים בשבוע בין 9 ל-11 בלילה. בימים אחרים יצאתי בין 4 ל-6 אחר הצהריים. כך במשך 35 שנים, וזה לא כולל הגעה לניתוחים לפי קריאה בלילה. באופן מעשי, רופא בית חולים עובד בבית חולים ובבית (הכנת הרצאות, תכנון ניתוחים וכו') 14 שעות ביום לפחות. זו הייתה הסיבה להקמת "ארבל", ארגון רופאי בתי החולים, כדי להבחין בין האינטרסים של רופאי בתי החולים מאלו של המרפאות. ארגון זה נדרס ברגל גסה.
"כתוצאה מהתקנת השעון בבתי החולים במרכז, הרופאים לא נשארים שעות ארוכות יותר בבית החולים. ההנהלות מסרבות לשלם עבור השעות הנוספות למומחים בהעדר תקציב ורק המתמחים מתוקצבים. בבית החולים שבו עבדתי אין שעון למומחים ועבדנו שעות ארוכות ללא תשלום נוסף.
"והנה אנחנו נתונים כל העת למתקפות של התקשורת (כמוך). מרבית הרופאים זוכים למשכורת יסוד עלובה. רק המיעוט זוכה למשכורת נדיבה. חלק גדול מהם - רופאים שעובדים לפי חוזה מיוחד. אנחנו חיים רק מהעבודה הנוספת בשעות שלאחר העבודה וברפואה פרטית. עובדה היא שרוב הרופאים ממשיכים לעבוד עד גיל 80! לא מתוך תענוג אלא מתוך אילוץ.
"לקראת סוף שירותי קיבלתי הצעת עבודה ניהולית קוסמת בבית חולים גדול בבירה אירופית. משכורת גבוהה פי שלושה, ללא שעות נוספות. נאלצתי לסרב. למי יש כוח בגילי להתחיל בארץ אחרת? מה ששופט בדרגה הכי נמוכה מקבל כקצבה אני השתכרתי ברוטו בחודשים טובים במיוחד!הפנסיה מהווה רבע עד חמישית ממשכורתי בסוף ימי עבודתי. והנה השופטים מתלוננים..."
או.קיי, לפני שאתם מרימים גבה ושואלים את עצמכם מדוע הרופאה מתלוננת על קצבת פנסיה של 11 אלף שקל, כדאי מאוד להקשיב למה שהיא אומרת בין השורות. ראשית, יש מתח מובנה בין רופאי בתי חולים לרופאי קופת חולים, שאותו הזכירה הרופאה.
שנית, וזה הדבר המשמעותי יותר: יש אפליית רופאים בפנסיה. אלו שזכו לעבוד בבתי חולים ממשלתיים ואלו שזכו לעבוד בקופת חולים כללית זכאים לפנסיה תקציבית, שהיא פנסיה משודרגת בהרבה. כל השאר - ממש לא. לרופאים שאינם זכאים לפנסיה תקציבית יש תנאים שמסדירים להם פנסיה נוספת באמצעות קופות גמל (ראו הסבר בפרשנות) שמופרשות מהתוספות, אבל השורה התחתונה של אותה רופאה צריכה להדאיג, שוב, כל אחד מאיתנו. אם מנהלת מחלקה מקבלת קצבת פנסיה שהיא רבע בלבד משכרה האחרון, והשכר שלה כרופאה בכירה היה גבוה באופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק, מה יגידו כל אלה שמרוויחים הרבה פחות?
אותה רופאה הסבירה לנו מאוחר יותר, לפרטי פרטים, איך הגיעה למצב שבו היא מקבלת קצבת פנסיה שהיא רבע-חמישית משכרה האחרון. זה נובע בעיקר משיטת חישוב המבוססת על שכר יסוד בלבד, "מחלה" שאופיינית בסקטור הממשלתי ואף בפרטי. לולא ההסדר של הפרשות נוספות משעות נוספות, היא אומרת, הפנסיה שלה הייתה נעה סביב 7,000-8,000 שקל בחודש.
השורה התחתונה של הרופאה הייתה חשובה מאוד, עם מסר ערכי: "אני חשה קצת ברע בגלל ה'תלונות' שלי, כאשר במשק יש אנשים עם פנסיה שאיננה קיימת בכלל ואין להם אלטרנטיבה לעבוד כמוני, גם אחרי צאתי לגמלאות. אני חיה טוב. דאגתי כל חיי להשקיע ולחסוך ולא בזבזתי כספים. אינני בורה בשוק ההון ולכן מצבי יחסית טוב. אינני נוטה לרוץ אחרי העדר ולא נבהלתי מנפילות בשוק. זה הציל את חסכונותיי. אם לא יקרה איזשהו אסון קריטי בחיי, צפויים לי חיים מסודרים וגם אוכל לעזור לילדיי. לו המשק הזה היה שוויוני יותר והמדינה הייתה מוסרית יותר, כמו שציפו המייסדים; לו ניתן היה לסמוך על ממשלות ישראל שידאגו לאזרחים ולא רק לחשבון הבנק שלהם (כמובן, לא כולם כאלו), אולי היינו יותר מאושרים עם פחות דאגות לעתיד. הדאגות הללו וחוסר היכולת לסמוך על השלטון שלך - הופך את האנשים לתאבי בצע יותר, מתוך חשש לעתידם".
2. התגובה השנייה היא של גמלאי צה"ל, שעובד היום במערכת הפיננסית. "גילוי נאות: אני שייך לקבוצת 'שודדי הקופה הציבורית', גמלאי צה"ל כבר 21 שנים אשר צבר גמלה של 2% לשנת שירות ולא חלם אף פעם על אפשרות ל-7% לשנה כפי שציינת בכתבה כתנאי השופטים.איני יודע מה הביא את גרוניס לומר את דבריו באותו כנס. מן הראוי היה שלובי השופטים יפעל מול מקבלי ההחלטות (משרד המשפטים, האוצר).
"גרוניס גם ציין כי שופטים שמתמנים לכהונה בגיל 40 לא צברו זכויות בעבודתם הקודמת כעורכי דין בשוק הפרטי, וגם על זה אני חולק. כל עצמאי נבון מקבל ייעוץ מרואה החשבון שלו לגבי הפרשות לקרן פנסיה וקופות גמל.
"עם זאת, אני חש אמפתיה רבה לדברים כיוון שהיום אנו חיים בתקופה שבה מתייחסים בבוז למקבלי פנסיה תקציבית ו"שודדי הקופה הציבורית". בעבר הייתה הערכה אמיתית לפועלם ולצורך בתגמול כזה. כמובן שקיימת גם הבעיה התקציבית, ואני ככלכלן מודע לה היטב.
"אז למה אני כותב לך? ראשית, כי הכתבה הייתה מעניינת. היא נגעה לי אמנם בעקיפין, אבל בהחלט הציפה פן נוסף של הפנסיה התקציבית. אני שלם עם עצמי ודרכי ולא חש אפילו לרגע צורך להתנצל על תנאי הגמלה שלי. ויש חיים אחרי הצבא".
eli@globes.co.il
