לפני כשבועיים ביליתי כמעט שבוע שלם בפתח-תקווה, או ליתר דיוק, באזור התעשייה שלה, הלוא הוא קריית אריה המעטירה. לא זה המקום והזמן לפרט את הנסיבות שגלגלוני לאם המושבות. אסתפק רק בציון העובדה שעל אף שארך ארבעה ימים בלבד, היה זה אחד השבועות הארוכים בחיי. רבים וטובים ממני כבר קבעו בלמדנות שפתח-תקווה של ימינו היא אחד המקומות הכי מדכאים בארץ. לא לי לחלוק עליהם או להתווכח.
אזור התעשייה קריית אריה, המתגאה כמובן בלא מעט היכלי היי-טק, דומה קולינרית לרוב האזורים המקבילים לו. רוצה לומר, המון סניפים של משהו שגם במקור היה חיקוי של משהו אחר. זה לא בהכרח רע, זה פשוט לא מעניין. אם פעם היית יכול לקוות שבין המוסכים תצמח לה איזו מסעדת פועלים טובה, היום הסיכוי לכך שואף לאפס. נערי ההיי-טק רוצים המבורגר, פיצה, פסטה או איזשהו שכפול אחר. גם אם מסעדה כלשהי באזור כזה אינה באמת סניף של רשת, כך לפחות היא מתנהגת מהרגע הראשון.
ולכן, מה רבה הייתה הפתעתי לגלות באחד משיטוטיי המיואשים בשעת הצהריים, סניף (כן, זה לא הפרדוקס הראשון שיצוץ כאן) של, ובכן, בכור את שושי, אותו מוסד רב ימים ומוניטין, שכל חובב רציני של אוכל טריפוליטאי מכיר היטב את בסיס האם שלו בפרדס כץ השכנה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
