נעם סמל: "בשנה הבאה ייתכן שתהיה רעידת אדמה"

המתקפה על התאטרון ■ קנאות האגו של כוכבי הבמה ■ קיצוץ משכורות השחקנים ■ התרומות של ליאורה עופר ■ החיים תחת החרב של מירי רגב ■ ראיון פרישה

נעם סמל / צילום: איל יצהר
נעם סמל / צילום: איל יצהר

לראיין את נעם סמל זה הדבר האחרון שאתם זקוקים לו אם אתם בעניין של ניתוח עומק צלול, המפורז מפרעות היום. כי החיים של סמל הם חוויה תזזיתית, קופצנית, שבה מתנהלות בו זמנית עשרות סצנות. כל הזמן נכנסות שיחות דחופות (הוא לא מנתק את הטלפון), משברים, התרחשויות, מהומה רבה. וזה עוד לפני שהודיע רשמית על הפרישה. "את רואה, אני כמנהל התיאטרון יושב בקוקפיט של הספינה בלב ים. כל הזמן יש סערה מימין ומשמאל".

הסברת שאתה פורש בגלל סיבה מנהלתית, תכף מגיע לגיל 70. למה אתה באמת פורש?

"לא חושב שמיציתי את עצמי, אבל אחרי 24 שנים המוסד הזה צריך לעבוד לניהול אחר".

וזה שמירי רגב, שרת התרבות, יצאה נגד הקדנציה הארוכה שלך?

"אנחנו עומדים כל ערב לבחירה מחדש. אם היה פיאסקו של פלופ אחרי פלופ לא רק שהיו שולחים אותי הביתה, אלא גם בועטים אותי.

"בחיפה היו עשרה מנכ"לים מ-88' (השנה שבה עזב את תיאטרון חיפה, ור"ר), וזה לא השביח את התיאטרון. כיום יש שם מנהלים שעושים עבודה מצוינת. אורך הקדנציה אינו ערובה להצלחה אמנותית. לזובין מהטה יש מינוי לכל החיים. הוא ראוי או לא?"

ובינתיים, איך אתה שורד את המתקפות על התיאטרון מאז כניסתה של מירי רגב?

"ישבתי לפני שנתיים בפאנל ניו דלהי על פוליטיקה וכלכלה. קם עיתונאי ואמר: 'מה אתם מבלבלים את המוח על נשק גרעיני? אתם 6 מיליון יהודים במדינה שלכם, ומוקפים ב-1.5 מיליארד מוסלמים. בפרספקטיבה היסטורית אתם נעלמים'. קמתי ואמרתי לו: 'תשמע, אני בא מפגישה עם מנהלת הפסטיבל, דיברנו על אנטיגונה ומדיאה. אף אחד לא זוכר מי היו הפוליטיקאים והעיתונאים מהתקופה הזו, זוכרים את אריסטו ואריסטופנס. לא יעזור לכם שום דבר, התנ"ך שלנו קיים וגם הדרמה והספרות שלנו. מטאפיזית לא תוכלו להיפטר מאיתנו'. וזו תשובתי למאורעות שאת מדברת עליהם. גרוסמן וחנוך לוין יישארו לדורי דורות. הקרב בין פוליטיקאים ליוצרים הוכרע כבר לפני 4,000 שנה. היצירה תנצח, לא העסקנים".

אז מה אתה משיב למירי רגב, בעצם?

"היא העלתה לסדר היום כל מיני דברים, נושא הפריפריה, קיצור הקדנציות למנהלי התיאטרון. בסיכומו של דבר חלפה שנה ורבע והיא משנה את הקריטריונים בכיוון של פחות הפקות. נאבד את האידיאולוגיה של 12 הפקות בשנה. ב-2017 יכול להיות שתהיה רעידת אדמה".

 

לא רוצים ש'תראו את השמים'?

"האווירה בארץ מעוררת חרדה. הרשתות, הטוקבקים נגד כל מי שמביע עמדה לא קונוונציונלית. השמים מתקדרים".

שחקני תיאטרון מסתובבים עם שכפ"ץ, ואומרים: מנהלי התיאטרון פוחדים?

"לא חושב. לא תפקידנו לדבר. אנחנו לא פוליטיקאים. אנחנו יכולים לבטא את השקפותינו באמצעות ההצגות".

אתה מתכוון למפיסטו, המחזה החדש של הקאמרי, שמדבר על עליית הפשיזם?

"זה מקבל יותר משמעות עם כניסתו של ליברמן לממשלה ומה שאמר אהוד ברק על עליית הפשיזם בארץ. המחזה לא משווה את המצב לארץ, הוא מתאר מה שקרה בגרמניה, אבל ההצגה היא מגדלור ותמרור ונורת אזהרה לכל אדם שיושב באולם".

אז זה התפקיד של האמנות בעיניך?

"להאיר תופעות אנושיות וחברתיות, לשים ספוט".

ולא לבעוט בשלטון, לשחוט פרות קדושות, לזעוק נגד ההידרדרות?

"להעמיד מראה בפני החברה".

התיאטרון נכנס לבונקר, לא מעלה סאטירות או מחזות פוליטיים מעוררי מחלוקת. הוא לא עולה לסדר היום בגלל תוכן ההצגות. תופעה כמו סערת 'מלכת האמבטיה' כבר לא קורית.

"רוח הזמן היום לא עוסקת בתוכן של ההצגה. זה לא כמו ימי 'מלכת האמבטיה' או 'סינדרום ירושלים' ב-'98, שדיבר על השטחים. כי היום הכול פתוח בטלוויזיה וברשתות. פעם, אם כתיאטרון נגעת בנושא שהוא טאבו, הרוחות במדינה סערו. אמות הסיפים רועשות בארץ אם התיאטרון עושה מהלכים שנויים במחלוקת, אם כן להציג בקריית ארבע או באריאל, כן לריב עם מירי רגב, אבל לא על התוכן של ההצגות. העימות מול התיאטרון הוא על הצדדים הפורמליסטים".

אין הצגה אחת שמדברים עליה, שמעוררת עניין ציבורי רציני.

"אמרת דבר עמוק וחמור. יש לזה כמה סיבות. ביטלו את המוסד של 'הצגת התיאטרון של השנה', כי זכינו 15 פעם, וזה הטריף את הקולגות. זה היה לצנינים בעיני חלק מהתיאטראות המתחרים, ואז החליטו על תקנון חדש בניגוד לדעתנו, שלפיו אין יותר בחירה בהצגה של השנה.

"ברור שאנחנו מנסים להעלות הצגה שתעלה על סדר היום הציבורי. את טועה בדבר אחד. 'אישה בורחת מבשורה' היא ההצגה המדוברת של השנה. לא מתקיפים אותה כי יש בה דברים מאוד חזקים, אבל הם נאמרים בצורה מאוד אמנותית. המחזה מתאר אישה צעירה שמביאה בגיל 18 את בנה למולך. זה נוגע בעקידת יצחק של כל האמהות בארץ הזו. אנשים משתגעים מההצגה הזו, הם עוברים חוויה מטלטלת, שנוגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית".

איך בתקופה סוערת כזו קולך לא נשמע?

"על מה את מדברת? מי הפנה את תשומת לב הנשיא לעימותים של האמנים עם מירי רגב בתחילת הכהונה שלה? מי מוביל עכשיו את המאבק נגד שביתת התלמידים? אף אחד מהקולגות לא יזם דיון בוועדת החינוך של הכנסת כדי למנוע מפולת שעלולה הייתה ליפול עלינו (חלק ניכר מהכנסות התיאטרון נסמך על הצגות לתלמידים). ההקצבה הציבורית הולכת ופוחתת. התיאטראות באירופה נהנים מהקצבה ציבורית שבין 70% ל-90%, ואצלנו - 20%".

אתה חווה טרור מצד מקבלי ההחלטות?

"אף אחד לא פנה אליי בבקשה לטפל ברפרטואר של הקאמרי. בגלל שההקצבה היא 22 מיליון מתוך תקציב של 110 מיליון שקל, אתה חייב להגדיל את כל ההכנסות שלך מבוקר עד לילה. אנחנו לא משביתים את התיאטרון אפילו לא ליום אחד, כי אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו כלכלית.

"אתה קם בבוקר כמנהל תיאטרון ואתה צריך להילחם בחמש חזיתות, שאין לאף מנכ"ל תיאטרון בעולם: שביתת מורים, פיגוע, עימות עם משרד התרבות. אנחנו מקבלים כל ערב דוחות של מנהלי ההצגות. תראי מה קורה רק ביום אחד: 3 הצגות של 'גטו', 2 'אנה פרנק', 'סיפור הפרברים' בתיאטרון הצפון. משאיות הובילו את כל הציוד, 5 צוותים עובדים להקים את התפאורה. ובמקביל מתקיימות חזרות על עוד שתי הצגות. בפריפריה אין כלום, צריך להביא הכול. ככה נראה יום אחד בקאמרי. זו יורה רותחת".

השחקנית ענת וקסמן אמרה את אשר על לבה אחרי הבחירות ועברה שיימינג מטורף.

"באופן אישי חייה לא היו קלים, היא עברה מחלה וגירושים, אבל היא התאוששה מזה - וגם מהשיימינג. כשהיא עולה על הבמה היא טורפדו.

"כל אחד מהשחקנים שהסתבך באמירה פוליטית נושא על גופו צלקת, והצלקת פורצת כשעובדים על הצגה חדשה. השחקן זוכר ולא רוצה שהסיפור שוב יכה אותו, הוא חרד".

קשה להתמודד עם שחקנים, עם חוסר הוודאות שלהם, האגו, החרדות, הדיכאונות. אתה נדרש ליכולות פסיכולוגיות משוכללות.

"שחקנים זה מצבי רוח, זה קנאות. אלה כישרונות עצומים, כל ערב הם יוצקים בדמות חיים שונים, ובשביל זה הם צריכים לגייס את כל הכוחות. אני מנסה להיות כמה שיותר חם ואבהי כלפיהם. אני מכיר מקרוב את הקנאות והאגו.

"השחקן הישראלי המצוי עובד בשש שבע עבודות בו זמנית במקביל להצגה כדי להתפרנס. הוא עסוק 24 שעות מסביב למכונה הזו שנקראת השחקן. מה הטרגדיה של השחקנים? שאי אפשר לתת להם להיות לבד, הם צריכים לעבוד בקבוצה".

אם לשפוט לפי הההפקה שהרמנו ב"ליידי גלובס" בניסיון להציג תמונה משותפת של כוכבי המחזות, הם לא מתקרבים זה לזה.

"את השגת תמונה שאף אחד בעולם לא יכול היה להרים אותה. מדובר בארבעה אנשים מארבע דיסציפלינות שלא נפגשות.

"ברגע שיש הצגה יחד, השחקנים הם משפחה, הם יודעים הכול אחד על השני, עושים יחד על האש, יוצאים לבר בלילה. ברגע שההצגה יורדת - המשפחה נגמרת. לא הכול קסום, יש חלקים לא סימפטיים מאחורי הקלעים".

מצוינות ניהולית

סמל, מהמנהלים היותר מוערכים בעולם התרבות הישראלי, החל דרכו כמפיק פרטי וכמנהל תיאטרון חיפה. בהמשך שימש קונסול תרבות של ישראל בניו יורק. ב-92' החליף את עודד פלדמן כמנכ"ל הקאמרי.

הקאמרי הוא התיאטרון המוביל בארץ כיום במונחי מכירות. על מה נשען, בעיניך, היתרון התחרותי שהצלחתם לייצר?

"זה מאוד מורכב. אנחנו מתלבטים המון לפני שאנחנו מעלים הפקה. אתן לך דוגמה: עמדנו להעלות מחזה של אנה פרנק. כבר כמעט התחלנו בחזרות. ואז סיפרו לנו על הפקה חדשה באמסטרדם על אנה פרנק. בתוך כמה ימים נסענו לשם לראות את ההצגה. הבנו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, למרות שהיא הפקה ענקית. הוויכוחים ביני ובין עומרי לגבי ההצגה נמשכים עד הבוקר הזה. זה מה שמפרה אותנו. אנחנו כל הזמן חלוקים בינינו. אם לא שומעים אותנו צועקים במסדרונות התיאטרון, סימן שמשהו לא בסדר.

"אנחנו קובעים סדרי עדיפויות. קודם כל ההצגה, ואת כל שאר הדברים - פוליטיקה, כלכלה - אנחנו מזיזים הצידה, כל היתר מתגמד. מצוינות זו טוטאליות. ערב ערב אני בתיאטרון ואני אדם לא צעיר, 69. השחקנים שלנו טוטאליים. 600-000,1 איש רואים אותך כל ערב, כל יום אתה באודישן. תיאטרון זה אלפי מרכיבים, וכל ערב אתה צריך לייצר את האנרגיה המיוחדת, כי אם ישראלי ישב באולם עם שני שליש קהל הוא יחשוב שהוא פראייר. צריך שהאולם יהיה מלא.

"הרעיון שמניע אותנו הוא הצורך להעלות את הרף כל הזמן, להרחיב את גבולות התיאטרון. להביא גם איבסן, גם צ'כוב, גם שייקספיר. לקחת את כל מרחב היצירה העולמית והישראלית ולפרוש אותה על 12 הפקות בשנה".

זה המון. קשה לצרכן התרבות המצוי להדביק את קצב העלאת המחזות.

"המוטיבציה שלנו כלכלית ואמנותית. לכן אנחנו מותחים את היריעה על פני כל כך הרבה ז'אנרים שונים. אנחנו מחפשים את הקהל, אנחנו לא חיים במגדל שן. יש קזבלן שזו קלאסיקה ישראלית, ומצד שני מפיסטו. זה לא אותו קהל".

זו הסיבה להעלאת סיפור הפרברים?

"זה המחזמר הכי קשה לפיצוח, ואני מדבר אחרי שהרמנו 10 מחזות זמר. אנחנו מובילים מהלכים, הובלנו את הקטגוריה של מחזות זמר אחת לשנתיים מאז 2006, אחרי 20 שנה שלא היו מחזות זמר בארץ".

אז מה החזיר לבמה את המחזמר?

"עומרי (ניצן) ואני גילינו אז את 'המפיקים' של מל ברוקס, והחלטנו לעשות את זה בארץ. זה היה סיכון אדיר. הוצאות אדירות לא רק בהפקה, גם בתפעול. זה כמו להחזיק מטוס פאנטום. זה דורש הרבה תחזוקה.

"באמנות הבמה מחזמר הוא הז'אנר הכי טוטאלי. הוא משלב גם מחול, גם מוזיקה, גם משחק, גם שירה. בזכות בית צבי והאמריקניזציה גדל בארץ דור חדש. היום יש שחקנים צעירים שיודעים לרקוד ולשיר ושנראים טוב. זה לא היה פעם. התיאטרון לא יכול היה להתמודד עם הרמה של ברודוויי. היום אתה מתחרה עם ניו יורק ועם לונדון. אנחנו מוזמנים היום לפסטיבלים בינלאומיים. אנחנו, בניגוד להם, עושים במקביל עשרות הצגות: כל יום מחדש מקימים תפאורה וסאונד, תלבושות, איפור. בלונדון וניו יורק מחזמר עומד באותו בניין שמונה שנים. אנחנו מפרקים ומרכיבים כל יום מחדש. הבימה הולכים אחרינו עקב בצד אגודל".

ההצלחה המסחרית של הקאמרי, כפי שבאה לידי ביטוי גם בנתונים שפורסמו בדו"ח מבקר המדינה, גובה מחיר.

בראיון ל'ליידי גלובס' משנת 2011, סיפרה מירב גרובר, שהייתה מכוכבות הקאמרי, כי נמחצה תחת תובענות התיאטרון, כתאגיד קפיטליסטי תחרותי. דרשו ממנה להופיע 30 לילות בחודש, במקום 12. כאמא לילד קטן למה מונעים ממנה בית, היא הקשתה.

"היא פרשה למצפה רמון, והיום היא כבר מאוד רוצה להיכנס חזרה לקאמרי. נתנו לה תפקיד באחת ההצגות והיא מאוד שמחה ואהובה. מה שהיא מספרת כבר לא קורה היום. אין כבר להיט כמו 'המורדים' שעושה 30 הצגות בחודש".

היא גם אמרה שהרוויחה 60 אלף שקל ואני מצטטת: "נהיינו כולנו חזירים".

"היום המשכורות הרבה יותר נמוכות. רוב השחקנים מרוויחים פחות מחצי ממה שאמרת".

תם עידן בקאמרי

יש לך בארסנל נשק לא קונוונציונלי. וזה עוד לפני שהגענו לאיתי טיראן. כמה מכניסה ליאורה עופר?

"מאז 2003 ליאורה עופר היא יו"ר אגודת הידידים, והיא תורמת נדיבה מאוד. רוב מי שקשור אליה באגודת הידידים - חסר לו שלא יתרום. היא מכניסה 2 מיליון שקל בשנה. משפחת שגיא תורמת 200 אלף שקל לשנה כפול חמש שנים, שזה מיליון שקל. ליאורה אוהבת ונושמת תרבות ואמנות. היא החברה של השחקנים, והיא פותחת את הבית לאירועים של הקאמרי. לא יודע מאיפה יש לה כוחות, כי היא עובדת מבוקר עד לילה. היא טוטאלית. אני אומר לה: לכי כבר הביתה לנוח".

איתי טיראן הוא עילוי שקשה להתחרות בו. הוא מסוגל לשחק בשבע הצגות בו זמנית: גטו, מפיסטו, אופרה בגרוש, קברט, שני הריצ'ארדים, לביים את וויצק.

"הוא הפך למנהיג אמנותי בתוך הקאמרי. יש לו את היכולת לפרגן לאחרים, ולתת להם צ'אנס. אנחנו מדברים על להטוטן. יש לו כישרון פנומנלי להיכנס לדמות ולעשות אותה באופן טוטאלי, כשאתה מאמין שהוא הקצין הנאצי שעלה לבמה לפני שבע דקות ומצד שני השחקן המקורנף שמלקק לשלטון. גם רם ברוך להטוטן, שמופיע בו זמנית בשבע הצגות".

ודאי לא קל למי שהיו כוכבי הבמה, כמו גיל פרנק, נניח, מול תופעה שמגלם איתי טיראן.

"כולם חותרים לתפקיד הראשי, גיל פרנק עבר להבימה. אין פה שוויון. זה לא מה שהיה בהבימה בשנות ה-40. ב-8 בערב נגמרות כל הפרוטקציות, וכשאיתי טיראן מקבל תפקיד ראשי ב'מפיסטו' זה בגלל שאנחנו מאמינים שהוא ימגנט את הקהל".

עד כמה אפשר לנבא הצלחה של הצגה?

"קשה. כשהעלינו את המלט, תכננו 10 הצגות לקהל של תלמידים בבוקר. בסוף ההצגה רצה 1,100 פעם. אנחנו מופתעים בכל פעם".

מסתיים עתה עידן בקאמרי. מה היו עשר ההצלחות השיווקיות הכי גדולות?

"כנר על הגג, קזבלן, שיער, קברט, סיפור הפרברים, המלט, אשכבה, סיראנו דה ברז'רק, משרתם של שני אדונים, ריצ'ארד השלישי".

והפלופים?

"היה לנו פלופ. 'זהב תורכי', עיבוד של שלום עליכם, שלא הלך. גם 'כובע הקש האיטלקי' נכשל. קומדיה זו סכנה גדולה. זה כמו בקזינו - שחור אדום. עומרי ניצן אומר שכדי להצליח בקומדיה צריך לשחק בשיא הרצינות. אבל כשהיא מתרוממת זה וואו, כמו ב'כתובה'".

איפה השינוי הכי גדול אצל הקהל?

"הטעמים משתנים. הציבור היום חסר סבלנות. הוא רוצה הצגות בלי שתהיה הפסקה באמצע, כדי לחזור הביתה מהר".

הציבור מואבס היום בתוכן חינמי. בטלוויזיה, בכבלים, ברשתות.

"אבל הוא מגיע לתיאטרון כי הוא רוצה לראות את עצמו על הבמה. למחזה ישראלי תמיד יש מקדם משיכה יותר גבוה מלכל הפקה אחרת. בגלל שהישראלים רוצים לחוות את החוויות האישיות ההיסטוריות שלהם.

"יש לנו 1.1 מיליון צפיות בתיאטרון בשנה. הפלח שכן מגיע הוא של כ-2-3 מיליון איש. למה ההתקפות על התיאטרון? כי זו אמנות הבמה הפופולרית ביותר בישראל. יותר ממחול, מוזיקה קלאסית ואופרה. מדורת השבט של הישראלים הציוניים זה התיאטרון. זה הישג ענק. שום תוכנית טלוויזיה או משחק כדורגל לא מונעים מהקהל לבוא לתיאטרון. אמרו שהטלוויזיה המסחרית תהרוג את התיאטרון, אחר כך אמרו שהרשתות החברתיות יהרגו אותו, אחר כך שהסמארטפונים יתחלפו אותו, כי הכול אתה יכול לראות שם. אבל זה לא קרה. הקהל עדיין מחובר לסמארטפון שלו גם כשהוא בהצגות, לא יעזור כלום".