גלגל הצלה: אגודות הידידים שמחזיקות את התרבות הישראלית

את הקדנציה של שרת התרבות מירי רגב תשפוט רק ההיסטוריה, אבל אחרי כמעט שנה וחצי בתפקיד, היא יכולה לסמן V על מטרה אחת חשובה: הטמעת התחושה בציבור שהתרבות בארץ מגיעה מכיסיהם של משלמי מיסים חרוצים.

עבור השרה, הנשענת במידה רבה על רטוריקה של תיקון עוול היסטורי (תיקון נדרש, ללא ספק), הרעיון הזה יוצר את ההנחה שהפועלים בפריפריה הם אלה שמממנים את האליטה של תל אביב. אלא שבדיקה פשוטה של הנתונים מגלה שזו תמונת מציאות מעוותת למדי. כפי שיתברר מיד, את התרבות בישראל מממנים לא השרה רגב, ולא מסעודה משדרות - אלא שילוב של הכנסות ממנויים, מכירות כרטיסים, וגם הרבה מאוד בזכות בכירים במשק, שבתמורה לקצת אבק כוכבים והתחככות בעולם האמנות, מתחזקים "אגודות ידידים", האחראיות לחלק לא קטן מתקציבי המוסדות.

ופה נכנס הצד השני של הפוליטיקה הישראלית: מאז ימי המחאה של 2011 (ואולי גם זמן-מה לפניה), נדבנות כזו נתפסת כסוג של אימפריאליזם מלכותי. כאשר סמי עופר ניסה לפני עשר שנים להקים אגף על שמו במוזיאון תל אביב לאמנות תמורת תרומה של כ-20 מיליון שקל, הביקורת הייתה כל-כך קשה עד שהוא החליט למשוך את תרומתו. נדבן שביקש להישאר בעילום שם אמר שהוא מבין את המהלך ההוא של עופר: "תמיד יקום הקוזאק הנגזל בדמותו של אמן שלא הצליח למכור תמונה, או שחקן שלא קיבלו אותו להצגה. אבל כל בר דעת שמבין, פשוט יגיד תודה רבה. במוזיאון תל אביב לאמנות, כל גלריה נקראת על שם מישהו שתרם למוזיאון. למה שזה יפריע לי? העיקר שהוא נתן 5 מיליון דולר. למי שמתלונן על חסויות אני אומר, בואו תדאגו אתם לכסף - נראה אתכם. כשאתם מדברים, תדאגו לכיסוי, כי בלי התרומות של האנשים האלה אין אפשרות לקיים את מוסדות התרבות. גם לא בפריז ובלונדון. ככה מקובל בעולם, וככה גם בישראל".

"מאז המחאה אנשים לא רוצים שיידעו שהם תורמים", אומרת אשת העסקים ליאורה עופר, יו"ר אגודת הידידים של תיאטרון הקאמרי. "הרבה פעמים אני גם שומעת ביקורת על גודל התרומה ומתפתח דיבור אם תרמת מספיק או לא. התוצאה היא שרבים מעדיפים לתרום בסתר או לא לתרום בכלל. אישית אני מעדיפה לתרום מכספי הפרטי למי שאני רוצה בלי שאף אחד יידע, ואני מכירה תורמים רבים שנוהגים כמוני. לצערי, תמיד יהיה מי שימנף את זה לטעון שהתורמים מקבלים טובות הנאה מהגוף שתרמו לו. מה שעצוב בכל סיפור התרומות, מהכוונה והרצון הטוב לתרום יוצא רע".

ההקמה של אגודות הידידים היא התוצאה של הדבר הזה: לא עוד נדבנים פטרוניים נוסח משפחת מדיצ'י של המאה ה-13, אלא ארגונים "צנועים" יחסית, עם כמאה עד 600 איש בעלי אמצעים וקשרים חברתיים, שיכולים לתרום מכספם או לחבר את המוסד לתורמים "כבדים", ודמי חבר. בין כ-3,000 לכ-35,000 שקל לשנה, תלוי בדרגות החברות השונות ותלוי ביוקרה ובמוניטין של המוסד עצמו. דמי החברות והתרומות מהווים בין 10% ל-35% מתקציב המוסד. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל כשחושבים על כך שיש חפיפה בין הרבה מאוד מהחברים בין המוסדות השונים - מהסיבה הפשוטה שמאגר הנדבנים פה הוא לא מאוד גדול - מבינים שאדם אחד יכול להיות חבר בכעשרים מוסדות שונים. וכשמכפילים את כל זה, על כל המשמעויות הכספיות, יש פה כבר תופעה משמעותית ואפילו חיונית לתרבות בארץ.

עד כמה חיונית? את זה אפשר לראות בתקציב התרבות: לזכותה של השרה מירי רגב אפשר לרשום הישג יחסי, כאשר בקיץ שעבר הצליחה לחלץ מהאוצר תוספת של 309 מיליון שקל עבור התרבות (23%) ו-127 מיליון שקל לספורט (זינוק של 69%). המשמעות היא שתקציב התרבות והספורט עבר את מיליארד השקלים, אבל כשמתחילים לפרק את המספרים, מגלים שזו טיפה בים: "במדינת ישראל תקציב התמיכה בתרבות הוא 0.18%", מסביר עו"ד אלי זהר, יו"ר תיאטרון גשר. "בכל מדינות ה-OECD, תקציב התרבות נע בין אחוז לשלושה. התמיכה הציבורית של תיאטרון גשר מהווה כ-28% מתקציבו. בכמה כסף כבר אפשר למכור כרטיסים? במקרה הכי טוב, עם ההצגות הכי טובות ומעניינות וקהל, אתה מגיע במאמצים ענקיים ל-50% מהתקציב. את כל השאר, כ-30% מתקציבו של התיאטרון, אתה צריך להביא מתורמים".

"הקושי בגיוס כספים לתרבות הוא שתרבות היא בסדר עדיפות אחרון לתרומה", מוסיפה ליאורה עופר. "אנשים מעדיפים לתרום קודם לבתי חולים, לקשישים, לילדים רעבים, לנוער בסיכון. כל מה שקשור לתרבות נדחק לסדר עדיפות אחרון".

"זו עובדה ידועה ומוכרת: הקיום של כל המוסדות האלה תלוי במגזר הפרטי", מוסיפה סוזן לנדאו, המנכ"לית והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות. "מתוך תקציב המוזיאון אנחנו מקבלים תמיכה מעיריית תל אביב, אבל ממשרד התרבות אנחנו מקבלים כ-3%, וכדי שנוכל לקיים את מה שאנחנו מתכננים, צריך לגייס לפחות 35% מהתקציב. אני רואה את הפעילות של הידידים כחמצן למוסדות תרבות ציבוריים, וזה לא רק במוזיאון".

"בעיניי תרבות ואמנות הם מובילי שינוי חברתי", אומרת עירית רפפורט, יו"רית אגודת הידידים של מוזיאון תל אביב לאמנות. "כל מי שנרתם לעזור למוסדות תרבות, בין אם זה במסגרת הקרן המשפחתית שלנו ובין אם האנשים הסובבים אותנו - גם אם זה נשמע קצת ציני ומתנשא - תומך באיזושהי דרך להוביל את התרבות והאמנות במעמד מורחב".

"כולם מקבלים תת-תמיכה ועל הרקע הזה קמות אגודות הידידים", אומר עו"ד אלי זוהר, יו"ר תיאטרון גשר וחבר באגודות הידידים של תיאטראות בית ליסין, הקאמרי והבימה. " אמנם אי אפשר בלעדיהן, אבל גם הן לא מספיקות ואנחנו, הפעילים, מוצאים את עצמנו רודפים אחרי כסף".

"באירופה, גם במקומות שבהם המצב קשה, התמיכה הציבורית היא 80% מהתקציב", מוסיפה גם חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה הישראלית. "אצלנו הוא לא עובר את ה-30% מהממשלה ומהעירייה יחד, אז אין לנו ברירה אלא ליצור לעצמנו תשתית בעלת משקל של קהל אוהב".

קהל אוהב?

"כן, סביב האופרה קמה קבוצה גדולה שיש בה קודם כול אהבה לאופרה. הם גדלים איתנו, מתפתחים איתנו ואנחנו איתם, והם נהנים מכל מיני אירועים שלא יוכלו להגיע אליהם באופן עצמאי. שלוש פעמים בשנה אנחנו נוסעים לראות פסטיבלים של אופרה ברחבי העולם. קבוצה של אנשים שיש לה את הפריבילגיה ליהנות מהמיטב של המיטב בתחום ובחברה טובה, מה עוד אפשר לבקש?".

"כל אחד יכול להצטרף"

סיכום ביניים: בניגוד למה שהורגלנו לחשוב, חלק הארי של התרבות הישראלית אינו ממומן על-ידי הציבור. יש תמיכה חלקית מהממשלה, עוד קצת מהעירייה, הכנסות מכרטיסים וממקורות שונים, והפעילות של אגודות הידידים. אגודת ידידים מאגדת קבוצה של אנשים עם ממון ועם קשרים, שמעבר למציאת תורמים, גם מהווים בעצמם חלק מתקציב המוסד, באמצעות דמי חבר. בתמורה, הם עוסקים בתחומי התרבות האהובים עליהם, וזוכים להתחכך באבק כוכבים ולהרגיש כמו פטרוני אמנות של ממש.

"אני מאמין שלכל אחד יש 10% של הרצון לגעת בזוהר, וזה בסדר גמור, כי מה שטוב לאצולה של ניו יורק, טוב גם לאצולה של תל אביב", אומר איש יחסי הציבור רני רהב, החבר בכעשרים אגודות ידידים שונות. "יש גם בונוסים לחברות הזו: האופרה תערוך כיתת אמן שתוכלי לבוא לראות; בבת שבע, אם את באגודת הידידים, אוהד נהרין יזמין אותך חודש לפני הפרמיירה להצטרף לחזרה, יסביר את הכוריאוגרפיה ולמה החליט עליה".

"אנחנו מפנקים את הידידים בכל דרך אפשרית", אומרת עליזה יפו, יו"רית אגודת הידידים של האופרה. "אנחנו מקיימים מפגשים בבתים הפרטיים של ידידים בהשתתפותם של זמרי האופרה, ופעמיים בשנה אנחנו נוסעים לסיורים עם הידידים בבתי אופרה בחו"ל - יש לזה מרכיב תרומה משמעותי ומצד שני זה מעניק לאנשים ערך מוסף, להכיר אופרה וזמרי אופרה בעולם וגם להתיידד אחד עם השני. אגודת הידידים של האופרה היא גם סוג של מועדון חברתי. אחת לשנה אני מקיימת אירוע פתיחת עונה בביתי, לקונצרט טעימות מהאופרות שיעלו בשנה הבאה, ערב מאוד-מאוד מיוחד".

מי יכול להיות חבר באגודת ידידים שכזו? על-פי רהב, כל אחד: "אין אגודה שתגיד לך לא, גם אם יש לך באסטה בכרמל. אין סלקציה באף עמותה. כל אדם יכול להצטרף וישמחו על כך".

אשת עסקים מוכרת מאוד, שהעדיפה להישאר בעילום שם, רואה את הדברים אחרת: "במובן מסוים, זה הופך להיות סופר-אליטיסטי ומגדל השן שקצת לא קשור למציאות. תמיד רואים את אותם פרצופים ואין צעירים כי המחירים אבסורדיים, ותמיד אלה אותם ערבי גאלה שפסו מהעולם".

אותה אשת עסקים מתייחסת גם לפינוקים שמקנה החברות באגודה, וטוענת שדווקא בגללם היא החליטה להפסיק את חברותה: "הייתי בשמחה יושבת לעשות איתם חשיבה מה נכון ומרגש יותר לעשות, אבל שוב ארוחת ערב, שוב נאומים, שוב מופע, זה כבר לא זה למי שנמצא במיליה הזה הרבה מאוד שנים. אמנות זו האהבה שלי, והייתי מעורבת מתוך התעניינות אישית, אבל זה עולה המון כסף, ובאופן טבעי, המעורבות הזו הופכת את חברי האגודה לסוג של שליחים, ולא תמיד יש לך כוח למכור כרטיסים לכולם".

"כולם אומרים 'כן-כן' ומסתפקים בלשלוח 3,000 שקל כדי להיות ידידי התיאטרון", מסכים עו"ד אלי זוהר. "כל מה שקורה פה מבחינה תרבותית זה נס, טירוף, כישרון, אמביציה בלתי נלאית של אנשים מוכשרים לעשות תרבות. זה למרות ולא בגלל".

אתה לא נהנה באירועים של אגודות הידידים?

"אתה פוגש את אותם אנשים, באותן פרמיירות, באותן הצגות ידידים, הכול אותו הדבר. מבחינה חברתית - אם יש הצגה טובה זה לא מעניין, ואם אין הצגה טובה, אתה נרדם כך או כך".

"כולם מתחרים על אותו כיס"

במוסדות מבינים שאת מקור ההכנסה הזה צריך לתפעל ולחדש. "במוזיאון תל אביב לאמנות פועלות ארבע קבוצות שונות", מסבירה סוזן לנדאו. "בנוסף לשתי אגודות ידידים, מתקיימת פעילות נפרדת עבור קבוצת הרכישה והמועדון העסקי, הכולל כ-60 חברות, שגם הן תורמות באופן שנתי למוזיאון. את קבוצת הרכישה הקמנו בגלל היעדר קרנות רכישה. יו"רית הקבוצה אורנה ורטהיים ועו"ד דינה פפו, יחד עם האוצרים שלנו, מכינות יחד פעמיים בשנה פרזנטציות עם מבחר גדול של יצירות שהמוזיאון מעוניין לרכוש, ובסוף השנה חברי קבוצת הרכישה מצביעים מתוך כל מה שהאוצרים בחרו. מעבר להעשרת האוספים של המוזיאון, מדובר גם בתמיכה באמנים ישראלים".

אלא שכאן צצה בעיה חדשה: שוק התורמים בארץ מוגבל למדי (ההערכות מדברות על מעגל מצומצם של כאלף תורמים משמעותיים בלבד) בעוד ששוק המתרימים רק הולך וטופח. "אנחנו שוק מאוד קטן", מסכימה חנה מוניץ מהאופרה. "הרבה מהידידים שלנו חברים גם בפילהרמונית, בקאמרי, בבית ליסין ובהבימה. זו קבוצה לא גדולה של נדבנים, שפתוחה ומבינה שאם הם רוצים ליהנות מתרבות בארץ, הם צריכים לעזור לה ולתמוך בה. מצד שני, קורה לא אחת שאנשים אומרים לי, 'יותר חשוב לי לתמוך בנשים מוכות מאשר באופרה'. כל אחד תורם למה שהכי קרוב לליבו".

"כולם מתחרים על אותו כיס, וזה מאוד חבל", מוסיפה אשת העסקים. "את רואה את אותם אנשים בכל אירוע, גם במוזיאון, גם במחול וגם בתיאטרון, והם לא תמיד מעניינים. במדינה שיש בה כל-כך הרבה צעירים מתחום ההייטק שעשו הרבה מאוד כסף בשנים האחרונות ואף אחד עוד לא רתם אותם לטובת העניין, אז חשוב וצריך להכניס דם חדש והסתכלות רעננה יותר".

בפריפריה, הקושי הוא כפול: "זה שיח חדש באזור שלנו, כי בתל אביב, באופרה, בתזמורות ובתיאטראות, הקהילה העסקית ואנשי הממון שמים כסף מזה שנים מעבר לתקציב הרגיל", אומר מנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח, שהחליט להקים אגודת ידידים גם עבור התיאטרון בניהולו. "אני מנכ"ל התיאטרון הראשון שהוא יליד המקום, ואחת המשימות הראשונות שהצבתי בפניי, מעבר להישגים האמנותיים, הייתה הקמת אגודת ידידים. הכסף הפילנטרופי נועד אצלנו בעיקר כדי להביא קהלים מאוכלוסיות מוחלשות ולהנגיש הצגות מסביב לבאר שבע בערים קטנות וחדשות".

"גם אצלנו יש קליקה של אנשי עסקים וקהילה מגוונת של משפיעים שחשוב להם לראות ולהיראות", אומרת יו"רית האגודה בבאר שבע, עליזה מנור. "באגודת הידידים שלנו חברים תושבי באר שבע ותושבי עומר, להבים ומיתר. חלק מהאתגר שלנו הוא להפוך תיאטרון פריפריאלי לתיאטרון גדול. זה עדיין קשה כי יש הרבה מוסדות עם אגודות וכל אחד מושך לכיוון שלו וכמות האנשים פה היא הרבה יותר קטנה. יש גם את בית חולים סורוקה והסימפונייטה, ובסופו של דבר, כולם פונים לאותם מובילי דעה בכל ערב התרמה. אבל יש כאן גם סינרגיה בין הצלחת התיאטרון לכוח של האגודה. ככל שהיא תצבור יותר כוח, אנשים ירצו להשתייך לקליקה הזו".

"מאוד קשה לגייס ידידים, ועוד יותר לשמר אותם", אומר דני וייס, מנכ"ל תיאטרון החאן בירושלים. "עמותת הידידים הוקמה פה לפני כ-13 שנים, היא מונה כ-130 ידידים ברמות שונות והם חלק מהמשפחה - חלקם אנשי עסקים, חלקם שופטי בית המשפט העליון וברובם המכריע הם ירושלמים. לקח לנו המון זמן להגיע לידידים האלה. זו עבודה מאוד קשה ומתמשכת, עקב לצד אגודל. חשוב לי להגיד שזה כסף חשוב שמנוצל עד תומו, אבל אנחנו לא נשענים עליו כלכלית. הידידים חשובים כי לפני הכול הם אוהבי תיאטרון ואוהבי החאן".

אז איך בכל זאת מנצחים בתחרות על הארנקים הכבדים? המוטו של כל מגייס כמעט הוא "אנשים תורמים לאנשים", מה שהופך את אישיותו ואת מעמדו של המגייס והמתרים, תכונותיו והטקטיקות שהוא נוקט, לחשובות מאוד בתהליך. הקשר האישי שנרקם בדרך הוא חלק בלתי נפרד, ואותו דואגים לטפח ולשמר לאורך זמן.

"יו"ר אגודת ידידים הוא אדם מאוד דומיננטי, שחייב להיות אדם מאוד אהוב ואהוד, על מנת שהחברים ירצו להיות חברים באגודת הידידים", מסביר רני רהב. "אם למשל הגיע אמן חשוב להציג בתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, אז יו"רית אגודת הידידים עירית רפפורט עורכת קבלת פנים בביתה הפרטי, על חשבונה. כשהייתה עכשיו התערוכה היפנית במוזיאון העיצוב חולון, יו"רית האגודה רז'ין גנזי זימנה את כולם שעתיים לפני הפתיחה. היא סוחפת אנשים אחריה. כך גם במקרה של ליאורה עופר - הרבה אנשים רוצים בחברתה, אז הם באים. בבית ליסין, ג'ני ברנדס, אישה מאוד אהובה ומזמינה הרבה הביתה, אז אגודת הידידים תוססת. גם אני לא אלך לכל אירוע, אבל כשיו"ר מזמין אותך, אתה לא יכול להתעלם".

הדור הבא: איך מגייסים את הצעירים לאגודות הידידים?

אחת האמירות המשמעותיות בקרב ותיקי אגודות הידידים שעמם שוחחנו, נגעה לכך שדווקא בתקופת הפריחה של ההייטק, המנגנון הזה לא עושה די כדי למשוך אליו צעירים, שחלקם יושבים על הרבה מאוד כסף וקשרים. יחד עם זאת, באגודות כן מנסים לפנות לקהל צעיר באמצעות "אגודות ידידות צעירות" - בתנאים קצת אחרים ועם דמי חבר מופחתים.

איש העסקים דין שטרן, למשל, בן 35, בעלים ומנכ"ל חברת השקעות שטרן גלובל גרופ, חבר באגודת הצעירים של מוזיאון תל אביב כבר כמה חודשים, ובלהקת המחול בת שבע כבר כמה שנים. "יש כל מיני דרגות של חברות באגודה ודמי החבר נעים בין מאות לאלפי שקלים", הוא אומר. "ממוזיאון תל אביב לאמנות פנו אליי אחרי אירוע שהרמתי יחד עם הקבוצה של בר 'התדר', ולבת שבע עזרתי ליצור קבוצת ידידים של חברים צעירים בארצות הברית, בתקופה שגרתי בניו יורק. בשנים האחרונות חזרתי לארץ והמשכתי את זה מפה. אני מאמין גדול בעולם התרבות, הרבה מהחברים שלי מודעים לעולם הזה, אבל זה לא בסדר העדיפויות שלהם".

באופן טבעי, התמהיל של חברי אגודות הצעירים מתבסס על דור ההמשך של ההורים. "הגילאים נעים בין 30 ל-40", אומר שטרן, "חלק מהאנשים הם דור שני למשפחות מהעולמות האלה, שתומכות במוזיאון, ויש גם כאלה שפשוט אוהבים את התרבות הזו ורוצים לקדם אותה. יש כאלה שזה גם עוזר להם לאג'נדות אחרות שלהם, וכן, יש ביניהם גם כאלה שעשו אקזיטים. אבל המטרה של כולם היא אותה מטרה".

ויש עתיד?

"יש עתיד, הוא פשוט משתנה, מתעדכן. זה דם חדש, קצת יותר רענן. בישראל כל-כך הרבה אנשים מעורבים בטכנולוגיה, שזה חייב להשתלב גם עם תרבות".

"אגודות ידידים כאלה גם צריכות את הדור הצעיר שיצטרף, ויש ביניהם אנשים שעשו אקזיטים של מיליונים", אומר רני רהב. "הוקמה אגודת ידידים צעירה בפילהרמונית ומתחילים לדבר על זה גם בקאמרי, בהבימה ובבית ליסין. אלה פרויקטים של כל אגודות הידידים כי נהיה כאן דור צעיר נורא עשיר שהוא פחות מעורב בקהילה".

"אנחנו מטפלים בנושא בדיוק בימים אלה", אומרת אודליה פרידמן, מנכ"לית הבימה. "זה הזמן להקים אגודות של חבר'ה יותר צעירים, שמאוד מודעים למה שקורה היום במדינה, ולערב אותם יותר. יש דור חדש היום שיכול לתרום ולהיות מעורב, גם כאלה שלא גדלו אל תוך זה, ושההורים שלהם לאו דווקא יכלו לתרום. התוכן שאנחנו מספקים היום בתיאטרון בהחלט מתאים גם לדור הזה ואלה חבר'ה שרגילים לבוא לראות אצלנו הצגות, אבל פשוט לא היו מעורבים בכל השיח הזה של התרומות".

"להקים מועדון צעירים זה לא דבר פשוט", אומרת עליזה יפו, יו"רית אגודת הידידים של האופרה הישראלית. "מנסים קודם כול לחשוף בפניהם את כל העשייה כאן. בין אם זה סיורים מאחורי הקלעים, אופרות, מחול וג'ז, וממשיכים משם".

הנתונים בכתבה עוגלו לצורכי המחשה, ומדובר במדגם של חמישה מוסדות מתוך עשרות. חשוב להזכיר שגם אם שיעור התמיכה של אגודות הידידים נראה קטן יחסית לתקציבים השנתיים, בדרך כלל ישנה חפיפה של אותם פעילים ותורמים, האחראים למוסדות רבים. כאשר משקללים את כל הסכומים יחד, מגיעים לתרומה משמעותית לתרבות הישראלית

 מי מתקצב את התרבות בארץ?