למה לא מנעו את שביתת הרופאים?

למה המזוודות בנתב"ג חשובות יותר מהתור לניתוח?

בית חולים שיבא  / צילום:תמר מצפי
בית חולים שיבא / צילום:תמר מצפי

1. את שביתת הרופאים שהחלה הבוקר (ה') ב-8:00 ותסתיים מחר באותה שעה, המדינה לא טרחה למנוע. המו"מ עם ראשי ההסתדרות הרפואית הסתיים בלילה, בלי לקבוע אפילו פגישה נוספת. "הסכמנו שבבוקר נראה את היומנים ונתאם שוב לתחילת השבוע הבא", סיפר לנו אחד הגורמים. אילו מדובר היה בהשבתת נתב"ג, כשמצלמות הטלוויזיה ממתינות בדריכות מול מסופי המזוודות ומסכי ההמראות והנחיתות, המו"מ היה נמשך עד הדקה האחרונה. אותה מדינה שמדברת בלהט על "בוררות חובה" ועל הצורך להגביל את היד על השאלטר, מתנהלת כאילו החופשה של משה בקפריסין חשובה יותר מהניתוח בגב של אביבה. אפשר היה לפנות לביה"ד הארצי לעבודה שיודע לא רק לפסוק באופן מאוזן, אלא בעיקר לפשר ולגשר, לייצר דינאמיקה שכופה על הצדדים מו"מ אינטנסיבי יותר ובדרג בכיר יותר. פנייה כזאת מצד המדינה, כבר הבנתם, לא נעשתה.

2. מי שבכל זאת פנה לבית הדין לעבודה, לא הארצי אלא דווקא האזורי בירושלים, הוא פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה. רוטשטיין, שלא תתבלבלו, לא מתנגד לשביתות. בשביתה הגדולה של 1983 הוא הוביל את הקו המיליטנטי, שהביא לנטישת בתי החולים ולהסעה המונית של רופאים באוטובוסים, הישר אל הכנרת. המצלמות של ערוץ 1 שתיעדו את הרופאים משכשכים במים איימו לגדוע את האהדה הציבורית שעוד הייתה אז, אבל שביתות הרעב שהגיעו בהמשך שמרו על הגחלת. "דברו בשקלים", אמר אז רוטשטיין הצעיר לאנשי האוצר, ועד שראש הממשלה דאז מנחם בגין לא הורה בעצמו לשלם תוספת שכר של 65%, רוטשטיין וחבריו קיבלו חולים תמורת 900 שקלים במזומן. גם בשנת 2011, כשכבר שימש כמנהל הדומיננטי של שיבא, העניק רוח גבית לשובתים ודרש מאחורי הקלעים להכניס לבתי החולים הממשלתיים שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) כדי לסיים את המאבק.

הפואנטה היא לא משחק התפקידים של רוטשטיין, אלא צביעותה של המדינה: הפנייה של רוטשטיין לביה"ד הצליחה להוציא צווי מניעה ארעיים לרופאי הדסה, שאולצו לחזור לעבודה כבר בשעה 10:00, בטענה כי מרבית העילות לשביתה כלל לא נוגעות אליהם לכאורה. הנה כי כן, בתי הדין לעבודה יודעים לאזן בין הכוחות ובניגוד לעליהום עליהם מצד אוהדי המודל של "בוררות חובה" בממשלה ובעיתונות הכלכלית, הם לא מצדדים אוטומטית בעובדים.

 

3. האוצר מלא בכוונות טובות. חלק גדול מהיוזמות שלו מקורן בפחדנות ניהולית של משרד הבריאות, שנמנע כל השנים מצעדים אלמנטריים, כמו חיוב מנהלי מחלקות לעבוד רק במערכת הציבורית. זה נחמד כשמדברים במשרד הבריאות על הצורך להשתמש בגזר במקום במקל, אבל כשהגזר של הרפואה הפרטית הרבה יותר גדול מכל תוספת שכר שאפשר להעלות על הדעת, אין מנוס אלא לנווט ולנהל. זה לא מקל, זו מנהיגות.

הבעיה היא שהכוונות הטובות של משרד האוצר מהולות גם בשטיקים ובטריקים הישנים והמוכרים. ניתן לכם עוד 250 מיליון שקל לסל התרופות, אבל ניקח את זה באמצעות מיסוי רווחי הביטוחים הפרטיים ואת גביית היתר נשמור לעצמנו. נוסיף 600 מיליון שקל לקיצור תורים, אבל רק אם תפחיתו סכום זהה מפעילות הניתוחים הפרטיים במסגרת הביטוחים המשלימים.

נכון, כדי לחזק באמת את הרפואה הציבורית צריך גם לרסן את הרפואה הפרטית. להגדיל תמריצים "בבית" ולהפחית את התמריצים "בחוץ". אבל קודם תראו נכונות, תוכיחו תום לב. נצלו את התקציב הדו-שנתי כדי לתת את הכסף בשנה הראשונה ורק בשנה השנייה תטילו את המגבלות על השוק הפרטי. כן, זה יעלה יותר בשנת 2017, אבל ב-2018 תרוויחו את אמון הציבור. הכירורגים לא יאהבו אתכם גם אז, אבל במחסנית הטענות שלהם תהיה הרבה פחות תחמושת.

4. הכוונות הטובות של משרד האוצר פוגשות את הכוונות הטובות של משרד הבריאות. העניין הוא שלכל משרד יש כוונות משלו, ואתם יודעים מה אומרים על הדרך לגיהנום. זה פחות או יותר מה שקורה היום, ולמעשה מאז ומתמיד, במערכת הבריאות: היא מנוהלת על ידי שני משרדי ממשלה, שפעמים רבות רוצים להגיע ליעד דומה, אבל בכיוונים מנוגדים. משרד אחד מחזיק באחריות, אבל שני מחזיק בכסף. התוצאה היא מערכת של פשרות, מני רפורמות לא אפויות ולא מהודקות עד הסוף, רעיונות נהדרים עם יישום גרוע. שר הבריאות חותם על מהלכים ובאותה נשימה מספר כמה הוא בכלל התנגד, ושר האוצר ממהר לזרוק יוזמה חשובה אחרי שסיפר לכולם עד כמה היא מהפכנית וחשובה. כששניים רבים השלישי לוקח, או במקרה של מערכת הבריאות: הציבור מפסיד.