ביקורת מסעדה: דג, אוהב צ'יפס?

לפעמים נדמה לו, למבקר המסעדות ההופך לאט אבל בטוח למבקר מסעדות ותיק, ובכן, לפעמים נדמה לו, כלומר לי, שהאקשן האמיתי במקומותינו, ולא רק בהם, שמור בעצם לסצנת אוכל הרחוב. שהרי קל *(ומהיר) הרבה יותר להקים דוכן משודרג, או דוכן של ממש, ולמכור בו שווארמה, פלאפל, סביח או, בקצת יותר השקעה, המבורגר עסיסי. לכן יש הרבה מאלה. הרבה יותר מאשר מסעדות. שלא לדבר על העובדה המצערת שבמסעדות של ממש, פעמים רבות גודל האכזבה הוא כגודל היומרה.

מדי פעם אני חוטא כאן בכתיבה על מקומות שיש בהם רק מנה אחת או שתיים. בעיניי זה לא חטא. כמה מהמקומות הטובים ביותר שיצא לי לכתוב עליהם היו דוכנים כאלה.

בשנים האחרונות התרחב מאוד ההיצע בתחום אוכל הרחוב, וממדינה שכל מה שיש בה זה פלאפל ושווארמה, הרבה פחות סביח, אינספור פיצות ובמיוחד המבורגרים, נוספו כאן עוד ועוד מנות רחוב מרתקות. לפחות על הנייר. החל במנות מקסיקניות, דרך שיטפון של אוכל אסייתי, ממנות "מוקפצות" ועד, השם ירחם, סושי במחיר של חצי מנה פלאפל (והאיכות בהתאם, כלומר - אין איכות). ועוד לא הזכרנו את הקרפים שעשו קאמבק ב"קרפ ברטון", שגם עליה כתבתי כאן לא ממש מזמן.

בין שלל מנות הרחוב שניסו לעשות עלייה ולא ממש הצליחו, אפשר למנות בין היתר את הפיש אנד צ'יפס האנגלי המסורתי. כלומר, דווקא במסעדות מן המניין אפשר למצוא לא מעט מנות כאלה, חלקן אפילו טובות, אבל דווקא במקום שממנו הגיעה המנה המפורסמת הזו, כלומר ברחוב, קשה מאוד למצוא פיש אנד צ'יפס ראוי, או לא ראוי, לשמו.

את הטעות ההיסטורית הזו (אחרי הכול, עד לא ממש מזמן עוד שלטו כאן האנגלים עצמם. אני עוד זוכר את הכלניות ברחובות ירושלים) מנסים לתקן אנשי ה"ג'וזף אנד סאנס", מזללת הפיש אנד צ'יפס שהתמקמה לפני כמה חודשים במדרכה הדרומית של כיכר רבין. על הרצועה הזו התגלחו כבר לא מעט מסעדות מזון מהיר, חלקן בהצלחה חלקית וחלקן בכלל לא.

אף שעוד מוקדם מדי לנבא מה יעלה בגורלם של אנשי הג'וזף, אפשר כבר עכשיו לבשר שהם לפחות משתדלים שלא ללכת בדרך כל בשר, כלומר, דג, במקרה שלפנינו. הג'וזף אנד סאנס הוא דוכן משודרג הפתוח אל הרחוב, כזה שאפשר לשבת בו על הבר ממש, כמו שעשיתי אני, או בכמה שולחנות המפוזרים ברחוב. לא תואר לו ולא הדר, אבל הוא נקי ובעיקר, וזה חשוב מאוד, מתוקתק ומסודר. וגם שמח מאוד. אולי אפילו קצת יותר מדי. אבל זה כמובן רק לטעמי המדוכדך מטבעו. פולני, נו.

אף שאפשר להתחכם כאן, או לגוון במנות כמו פילה סלמון על הפלנצ'ה או דניס עם סלט, אני הלכתי כמובן על הדבר עצמו, כלומר על הפיש אנד צ'יפס. בג'וזף משתמשים למרבה השמחה בדבר האמיתי, כלומר בדגי קוד* מהים הצפוני. אלה אמנם קפואים, אני מנחש, לפחות לפי המחיר הזול (קוד טרי הוא לא רק יקר המציאות אצלנו אלא גם יקר לאללה), אבל בחייכם, אתם לא באמת חושבים שבלונדון הם ממש טריים?

הקוד (בקלה) מצופה בבלילת בירה קום איל פו, והנתחים היו חמים, פריכים, לא שמנוניים מדי למרות הטיגון בשמן עמוק והכי חשוב כמובן - טעימים ביותר. גם הצ'יפס לצדם לא פיגר והיה לא רק מתוצרת בית, או לפחות הרגיש כזה, אלא גם הוגש, כמו הדג, בכמות אימתנית ממש.

לצד הדג המטוגן והטוגנים הוגשו מספר רטבים, אבל אני ויתרתי על כולם וביקשתי את התוספת האנגלית הקלאסית - חומץ. נעניתי ברצון, והשילוב היה מוצלח להפליא, כלומר, בדיוק כמו בלונדון, מוזר ונהדר. לפחות לטעמי הסוטה. ניסיתי גם את רוטבי המיונז והם היו בסדר גמור.

את כל השחיתות הזו שטפתי עם שני שלישים של בירה. אחת אנגלית למהדרין - לונדון פרייד, ואחת מקומית ולא פראיירית כלל - אואזיס של מבשלת הנגב. זה הפך את החגיגה הקטנה למושלמת.

ג'וזף אנד סאנס (יוסף ובניו?) אינו מקום לבוא אליו במיוחד, אלא אם כן אתם מכורים לפיש אנד צ'יפס, וזה כמובן מעורר הערכה, לפחות אצלי. אבל אם אתם בסביבה, ורבים וטובים עוברים כאן כידוע מדי יום, או לפחות אחרי איזו הפגנה טובה, מדובר בתוספת מבורכת לסצנת האוכל המקומית. לפחות עד שיחזירו את המנדט הבריטי.

כדאי להכיר

דג הקוד הצפוני הטרי הוא כאמור נדיר למדי בישראל ויקר מאוד, אבל אם שמים עליו יד (אצל מוסי פנצטר, מוכר הדגים בכרמל, אפשר להשיג לפעמים בסופי שבוע) מדובר ביופי של דג ובגיוון משמעותי משגרת הדניס/בס/בורי ואפילו מפינוקי הברבוניה/לוקוס. נסו להכין בעצמכם פיש אנד צ'יפס, בבלילה של בקבוק בירה קרה מעורבב ב-275 גרם קמח ו-3 כפיות סודה לשתייה. טובלים את הדג בתערובת שטרפתם היטב במזלג, ומטגנים בשמן עמוק.

ג'וזף אנד סאנס - תעודת זהות

פרטים: מלכי ישראל 10 תל-אביב, טלפון 03-9611141, א'-ש' 00:00-12:00

מחירים: פיש אנד צ'יפס - 36 שקל, חצי פיינט לונדון פרייד - 22 שקל, שליש אואזיס - 26 שקל

השורה התחתונה: טוב