איך לבלום את תרבות השוחד

מה עושה הממשלה כדי לוודא את כשרותם של מכרזים ציבוריים? כנראה לא מספיק, אם לשפוט לפי מדדי השחיתות העולמיים, בהם אנו מדורגים במקומות לא מחמיאים; ובוודאי על רקע שני המקרים הבולטים בשנים האחרונות, בהם קידמו ישראלים, בעבור טובות הנאה, אינטרסים של חברות, שהועדפו על פני טובתם של אזרחי המדינה ועל חשבונם.

המקרה הידוע ביותר, שנמשך למעלה מעשור, הוא של חברת סימנס, שאנשיה נתנו שוחד למנהלים ואף לדירקטור בחברת החשמל (לאחרונה הגיעה סימנס להסדר פשרה ותשלם 160 מיליון שקל קנס לקופת המדינה בגין חלקה בפרשה); במקרה נוסף, שאליו נחשפנו לאחרונה, המליצה המשטרה להעמיד לדין כ-40 חשודים ב-11 חברות שונות, וביניהם בכירים לשעבר בחברת נתיבי ישראל (מע"צ לשעבר), אלכס ויז'ניצר ושי ברס, במגוון עבירות ובין היתר גם במתן וקבלת שוחד.

הבעיה העיקרית: גם היום, חלק מאותם 40 חשודים משמשים בתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות נוספות, או בעלי מניות בחברות, או משמשים כספקים של החברות.

שוחד, לפעמים אנו נוטים לשכוח, אינו עבירה הנוגעת רק בתחום המוסר; זו עבירה שהיא קטליזטור לפגיעה משמעותית בכלכלה, שכן מכרזים מוטים לא מגלמים את כדאיותה האמיתית של העסקה. במקרים מסוימים שוחד אף עלול לגרום פגיעה ביטחונית, כאשר שיקולים בלתי רלוונטיים משפיעים על בחירת זוכים במכרזים.

בעקבות פרשת סימנס ובמסגרת המאבק בעבירות צווארון לבן, הגשתי לפני כשנה תיקון לחוק המכרזים שנועד להקטין את הכדאיות הכלכלית שבביצוע עבירת שוחד. התיקון מבקש למנוע מחברות שהורשעו בקבלה או מתן שוחד, או חברות שמנהליהן הורשעו במתן או קבלת שוחד (גם אם ההרשעה הייתה במסגרת חברה אחרת) - להתמודד על מכרזים ציבוריים לכל הפחות לתקופה של 10 שנים.

כך, אם לדוגמה יורשעו בכירי חברת החשמל בשל שוחד שנתנה סימנס, על אף שבהתאם להסכם הפשרה סימנס עצמה לא הורשעה, לא תוכל סימנס לגשת למכרזים ציבוריים.

מטרתו של התיקון לחוק היא למנוע את הכדאיות של עבירה זו ואת היכולת של גופים חזקים להגיע להסדרים אשר מונעים הרשעה ומאפשרים להם להמשיך לגשת למכרזים. מעין הטלת קלון על חברה.

במקרים מסוג זה, ברור כי אין די בגיבוש הסדר אזרחי עם המשחד, המאפשר לו להמשיך ולגשת למכרזים ציבוריים בעתיד. חייבים להטיל סנקציות עתידיות. רק כך תיווצר הרתעה אמיתית מפני מעשי שחיתות ושוחד, המהווים איום על מוסדות דמוקרטיים ועלולים לפגוע בשלטון החוק.

התיקון להצעת החוק תואם את רוחה של אמנת האו"ם למניעת שחיתות (United Nations Convention Against Corruption) ואמנת ה-OECD בדבר המאבק בשוחד של עובדי ציבור זרים בעסקאות בינלאומיות (OECD Convention on Combating Bribery of Foreign Public Officials in International Business Transactions).

כחלק מההצטרפות לאמנה, המדינה תיקנה מספר חוקים: תיקון לפקודת מס הכנסה משנת 2009, שאוסר ניכוי שוחד כהוצאה, וכן תיקון לחוק העונשין שהתקבל בתחילת שנת 2010, שהקשה על נותני השוחד והטיל עונש מאסר ארוך יותר וקנס מוגדל במיוחד על נותן שוחד לעובד ציבור זר.

התיקונים הללו בחקיקה מבורכים, אך בשטח המצב שונה לחלוטין, ולכן הם אינם מספיקים. חשיבותו של התיקון המוצע לחוק היא להבהיר לחברות כי עבירת השוחד חמורה בעיני המדינה ועלולה להביא לסנקציות כלכליות גם במקרה בו החברה לא תורשע ורק תיקנס.

לפני כשנתיים פרסם ארגון השקיפות הבינלאומי ד"ח שבדק את יישום האמנה למאבק בשוחד שעליה חתומה ישראל. ממצאי הדו"ח העלו כי ישראל לא חוקרת מקרי שחיתות של ישראלים במדינות זרות - ומציב את ישראל ברשימה אחת עם רוסיה, טורקיה ומקסיקו.

אם ישראל רוצה לשפר את מעמדה ביחס לשחיתות, עליה להחיל על עצמה סטנדרטים גבוהים יותר ולהשית קלון על חברה שבכיריה הודו במתן שוחד. את המנגנון המעוות במסגרתו כסף ופשרות יכולים לקנות מראית-עין של תקינות שלטונית - חייבים לפרק ומהר.

■ הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני.